אחרי החגים

החגים כבר מאחורינו ובבתי ישראל גם מפלס היין חוזר לשגרה, זה הזמן להתבונן אחורה ולסכם את "יינות החג" …

אחרי החגים זה היום. אחרי נצח של ערבי חג, גשרים, סופי שבוע ומוצאי איסרו-חג שנופל על יום שישי, התעוררנו לשבוע עבודה מלא וכמו שזה נראה בזמן כתיבת מילים אלה, קל זה לא הולך להיות. את הרצף של ארוחות החג והמפגשים המשפחתיים החלטתי השנה לנצל לצורך התבוננות בהרגלי השתייה של השותפים שלי לשולחן. רובם, אנשים שצריכת היין השנתית שלהם מסתכמת במפגשים איתי. המסקנות אמנם אינן מדעיות כלל אבל אני בטוח שתסלחו לי. אתם יודעים, אחרי החגים.

היין שהבאתם לא מעניין אף אחד
לא משנה כמה הוא עלה לכם, כמה זמן לקח לכם לאתר אותו, או כמה נקודות הוא קיבל וממי, רוב האנשים סביב השולחן ייגלו ביין את אותו עניין שהם מגלים בעוף או בחסה שמונחים לפניהם. אני מודה, לקח לי קצת זמן, אבל בסוף למדתי לא לקחת את זה באופן אישי.

עד שמתחילים להשוות
כל פעם זה מפתיע אותי מחדש ולמרות הסעיף הקודם. אם תשימו שני בקבוקים, בשתי רמות מחיר אחד ליד השני, אפילו אלה שרגע קודם ערבבו את היין עם קולה יזהו בעיניים עצומות את היקר מבין השניים. ברוב המקרים הם גם יעדיפו אותו.

בוחרים בטעימים
כמעט בלי יוצא מן הכלל, הבקבוקים הטעימים יותר הם אלה שנגמרים ראשונים. יינות מאוזנים, קלים יחסית, עם חמיצות טובה וטוויסט קטן, כדי שיהיה מעניין. סוסי המרוץ עתירי המדליות והשרירים נשארים אצלנו בדרך כלל בודדים באורווה.

ובסוף כולם מחייכים
עפיץ, חמצמץ, עממי או מופלץ, בסופו של דבר היין שהבאתם צריך לשמח את לבבות האנשים סביב השולחן. בלעדיו לא הייתם מסוגלים לבלות ערב שלם עם אנשים שאתם בקושי מכירים ואת חלקם אתם גם בקושי סובלים, ועוד ליהנות מזה.