ארבואה כמו שצריך
(נכתב במקור תחת שם העת אמיל אזאר)
"האם אפשר לנתק את היצירה מהיוצר שלה? כל מי שכותב ביקורת יין* יודע שזו אחת השאלות הקשות ביותר להתמודדות. האם ההצהרה הידועה ש"היוצר מת" צריכה לעמוד לנגד עיניו של כל כותב ביקורת במובן הקיצוני שלה, כפי שדרשו רולאן בארת ומישל פוקו?"
פיסקת פתיחה זו נכתבה במקור בכתבה שהתפרסמה במוסף "ספרים" של עיתון הארץ שעסקה בביקורת ספרות. כמו בספרות גם ביין, למבקר קשה לנתק את היצירה מהיוצר שלה, וטוב שכך. כשאנו טועמים בצורה שיפוטית יין עם "תווית גדולה", ראוי לתת ליין כבוד ולבחון את היין בהקשר ההיסטורי של היקב, האזור ושנת הבציר. בנוסף, בטעימה גלויה אנחנו לרוב "מוצאים" ביינות את הטעמים הקלאסים שמיוחסים להם, כמו גרפיט ביין בורדולזי גדה שמאלית, או ארומות של אדמת יער ביינות בורגון. מצד שני, זה כיף גדול לטעום יינות בטעימה עיוורת בלי דעות קדומות. כל מי שהתנסה בחוויה כזו יודע שתמיד ישנן הפתעות.
לפני יומיים נפגשנו מספר חברים לטעימה עיוורת של יינות מהעולם ללא נושא מוגדר. רוב היינות היו "נורמלים", חלקם טעימים יותר, חלקם טעימים פחות, אבל כולם היו בגדר הנורמה. ואז הגיע לשולחן עצם בלתי מזוהה עטוף ברדיד אלומיניום.
גל זהר, הידוע כחובב יינות נטורל, מתלהב מאוד. לדעתו היין "רציני, מתחיל בריחות של פרי יבש, אגוזים והמון מינראליות. בפה יש נפח יפה, שמתחיל בתיבול מרסואי, אגוזי, ומסתיים ביובש חותך, והכל עטוף בהמון מינראליות טעימה. יין חוויתי, טעים ומתאים לאוכל".
ההתרשמות שלי היתה קצת שונה. ליין היו ארומות של מרק סלרי, פה של מיץ גזר ורמת עניין של תוכנית ריאלטי בהפקת ערוץ 1.
ואז היין נחשף: יין מזן שרדונה מאזור ארבואה שבצרפת.
גל אוהב את האזור הזה, אני פחות. אני מנחש שבמקרה הזה המסקנות של שנינו היו זהות גם אם היינו טועמים את היין בטעימה לא עיוורת. גל היה מוצא ביין מינרליות מעניינת ואני הייתי מוצא ביין הרבה סלרי.
* "ספרות" במקור (במקום "יין")