החוד והחנית – חלק ב' (רמת הגולן)

ובכן, חברים, איי מייד איט! הנה אני, א. כ"ץ, נמנה על יחידת העלית המצומצמת של עיתונאיי היין הרצינים, ומוזמן לצפון הרחוק בטיסה (בטיסה!!) להשקת שני יינות חדשים של יקבי רמת הגולן. זהו, אני יכול לתלות את הפותחן ולפרוש, אין לי עוד פסגות לכבוש.

הסיבה לחגיגה היא השקה של שני יינות מכרם אודם. האחד הוא ה'שרדונה כרם אודם' המוכר (יצא לראשונה ב-2002) והשני הוא המרלו כרם אודם, בהופעת בכורה.
כרם אודם ניטע ב-1989, ומשנת 98 החלו לטפל בו בשיטה אורגנית. כן, גם בנושא האורגני יכולים אנשי הרמה לסמן לעצמם "וי" בתחום החלוציות ופריצת הדרך. נושא מרתק, גידול אורגני. ברוך השם, יש מי שהרחיב בנושא בצורה מעניינת, וכך אני יכול להתפנות לרשמי טעימה מהיינות בלא צורך להטריח אתכם בהגיגי הפילוסופיים אודות אידיאולוגיה אורגנית, אקזיסטנציאליזם ומבניים חברתיים-כלכליים סמויים.

התחלנו עם השרדונה. טעימת אורך על ציר הזמן. גילוי נאות: השרדונה האהוב והמוצלח ביותר של יקבי רמה"ג לדידו של הח"מ הוא הגמלא שרדונה, ובמצב רוח עולץ יותר בקלות אני יכול להכריז גם על הגולן שרדונה כאהוב עלי במיוחד. סדרת ירדן ('הרגילה', אודם, קצרין) עמוסה בעץ לטעמי האישי, וכיוון שאין בכוונתי להיחשב למבקר יינות מקצועי ואובייקטיבי, קחו זאת בחשבון. מה שכן, גם בהשקה הזו של רמה"ג הייתי הכי חתיך.

התחלנו עם בציר 2003, יין שגרר לא מעט קריאות התפעלות סביב השולחן. אני דבק בדעתי שהיין כבר מראה סימני גיל וחמצון. הוא מעניין, בהחלט, אבל עבר את השיא. הפרי בנסיגה, אם כי במינרליות – אולי המאפיין הבולט של כרם אודם – עוד ניתן היה להבחין. ביטוי לטרואר? אולי לטרואר של חביות. אגב, כל זה לא אומר שחובבי הז'אנר המושבעים עשויים להפיק ממנו הנאה גדולה.

בציר 2005 כבר היה בשלב הרבה יותר נחמד בחייו. איזון לא רע בין העץ והפרי, גם אם-שוב-העץ מכביד מדי, לפחות לטעמי. הסיומת ארוכה, שווה לנסות, למי שאוהב את הסגנון.

היין מ-2007 היה מלא בפרחים לבנים באף ומינרליות בכל הכוח. באף היה גם משהו פאנקי חביב, והיין הרגיש עדיין צעיר ורענן.

אני, בסופו של דבר, הכי אהבתי את גרסת ה-2008, בעיקר כי דווקא עכשיו, עם השחרור לשוק, יש ביין רעננות המוסיפה לו חן רב, לפני שהיא כורעת תחת העץ הכבד. באף אגסים והדרים ושוב המינרליות הבולטת. הפה מלא, ממשיך יפה את הקו של האף. מוצלח מאוד גם בצעירותו החיננית, ולדעתי גם בעוד מספר שנים הוא יעלה על שאר הבצירים שנטעמו.

אז כן, נורא מגניב לשתות יינות מתיישנים, והם נמצאים באגף הסקסי של תפריטי היין, ובכל זאת לרוב אני מרגיש שאין כמעט טעם ליישן יינות לבנים ישראלים – הרווח מהיישון (מורכבות, ריחות שלישוניים וכו') מתגמד לעומת החיות והרעננות שאנחנו מאבדים. גם החומציות, אם היא נשארת אחרי 7 שנים, מרגישה לא טבעית בעליל. בסופו של דבר זה עניין של טעם, ובואו נחסוך מראש את הטוקבקים על שרדונה קסטל שמתיישן-נהדר-ובטעימה-עיוורת-לוקח-את-כל-הבורגונים-בהליכה.

*****

מרלו. שנה ראשונה שמשחררים מרלו כרם יחידני מאודם. שימו לב מה הולך בשנים האחרונות: ב-2001 ו-2004 יצאו מרלו מכרם אורטל. ב-2005 יצא מרלו יחידני גם מכרם תל-פארס וגם מכרם קלע. ב-2006 יוצא מרלו מאודם, וגם 2007 טומנת בחובה הפתעות בגזרה זו. המסקנה המתבקשת? קשה למכור מרלו בארץ.

בכלל, הכיוון ביקב הוא לשחרר יותר ויותר יינות כרם יחידני, יוקרה שעד לא מזמן הייתה מבליחה פעם בשנתיים בממוצע ושמורה ליינות מאוד מוערכים ומבוקשים (ע"ע אלרום). מחד גיסא נדמה כי מדובר בתעלולים שיווקים, מאידך אנחנו יודעים שהיקב כל הזמן עסוק במיפוי הכרמים וחלוקה לתתי-חלקות, ואין ספק ש'הסינגלים' המשוחררים לשוק בהחלט מרשימים בשורה התחתונה.

נעבור ליין עצמו. פרי מתפרץ, שזיפים בשלים, גרידת תפוז. עשבי תיבול טריים מוסיפים עניין ומורכבות. קפה מגיע בסיומת הארוכה. 15% אלכוהול נטעמים היטב ולא מורגשים. עדיין טאני, מי שימתין בסבלנות כמה שנים ירוויח בגדול. שיט, יכול להיות שאחרי ההקדמה הצינית הזו עסקינן במרלו הטוב ביותר שהיקב הוציא?

אז בחרו בנקודת המבט הנאה בעיניכם – נאמנות לטרואר ולביטוי הייחודיות, או פעלול שיווקי כדי לא להיתקע עם מרלו במחסנים – מדובר במרלו מהטובים ביותר שאפשר למצוא כרגע על המדפים.