החזרה מצרפת

אני משתדל לנסוע אחת לשנה לחו"ל לבקר יקבים בהם יש לי עניין מיוחד. זה כמעט תמיד מתחיל בדרום צרפת (כי שם האקלים הוא דומה יחסית לזה שבארץ), זולג עד לצפון הרון (כי שם מגדלים סירה ואם יהיה בארץ גל קור מטורף ויתרסק לי על הכרם מטאוריט של גרניט אז אולי יצא לי משהו כזה גם) ובסוף מגיע באופן בלתי נמנע לבורגון (כי שם היינות פשוט כל כך טעימים שזה כבר אפילו לא מתסכל אותי יותר). בתחילת יולי למשל, נסעתי לביקור של שבוע ובמהלכו נפגשתי עם קולגות בשבעה יקבים: Tempier ו Terrebrune בבנדול , Janasse ו Font de Michelle בשאטונף-דו-פפ , Bernardine בבום-דה-וניס, Clape בקורנס ולסיום Arlaud בבורגון.

אני לומד הרבה מאוד מהביקורים הללו – גם באפן הפרקטי והאנאליטי וגם באפן המופשט והתת-מודע – מהשיחות עם הייננים והכורמים, מהסיור בכרמים ומטעימת היינות בתהליך. יש לי הרבה מה לספר על החוויות הללו ועל האופן שבו הן מעצבות אותי אולם הפעם אני רוצה לעמוד על נקודה קצת אחרת.

אולי החוויה המעניינת ביותר בביקורי ביקבים בצרפת היא דווקא החזרה לארץ.

הדבר הראשון שאני עושה עם חזרתי לארץ הוא לנסוע ליקב לטעום.

אני עושה את זה במהירות אך גם בסוג של זהירות. קצת כמו אדם שמתעורר מחלום וקם לרשום אותו ומפחד לשכוח אותו בדרך לשולחן, כך גם אני ממהר לטעום את יינותיי לפני שאשכח את טעמם של היינות שטעמתי בחו"ל. ואינני מדבר על שכחה של דומדמניות וסייומות – כי הרי את אלו אפשר פשוט לרשום – אלא על שכחה של החוש, של החוויה הרגשית, שכחה של הגוף.

ביקב אני מייד לוקח את הגנב ויורד למרתף. בלי לדבר קודם עם איש, בלי לבדוק מיילים, ישר לטעום. זו אולי כבר הפעם השישית או השביעית שאני עובר את החוויה הזו והיא תמיד מפתיעה אותי מחדש. הרושם שמותירה בי תקופת טעימות מרוכזת בחו"ל מעניקה לטעימה הראשונה של יינותיי פרספקטיבה מדהימה, לטוב ולרע. זה כאילו כל החוויות שעברתי בצרפת שינו את טעמי כך שהטעימה הראשונה שלי בארץ מרגישה לי זרה כאילו הייתי צרפתי. כמובן שהאפקט תקף רק לשעת הטעימה הראשונה ומהר מאוד אני חוזר (לכאורה) למי שהייתי קודם.

החוויה היא כל כך חזקה שמרוב התרגשות אני לא אחת מוצא את עצמי לבדי במרתף, מדבר ומגיב בקול רם תוך כדי הטעימה. לפעמים אני ממש צוחק, לפעמים מקלל, לפעמים זה יותר קרוב לבהלה… היינות כל כך מפתיעים שקשה להאמין שרק לפני שבוע טעמתי אותם וטעמם היה לי אז מוכר לגמרי. וזה לא היינות, כן? זה אני! יינות אמנם משתנים לעיתים גם על פני שבוע אבל לא כולם יחד ולא עד כדי כך.

אני מוכרח לאמר שזו יכולה להיות חוויה די מתסכלת אבל לצד רגעים מאכזבים ומרפי ידיים בהם אני מקלל את עצמי ואת הגולן כולו, ישנם גם רגעים נהדרים שבהם אני מחייך לעצמי במבוכה וממלמל משהו דוגמת "וואללה, זה באמת לא רע הקברנה הזה", כאילו מישהו זר הוכיח אותי הרגע והעמיד אותי על טעותי.

אבל כך או כך, רמת התסכול או הסיפוק שלי מהמפגש המחודש הזה אינה העיקר כיוון שמעבר לעניין השיפוט האבסולוטי הזה – כלומר יותר טוב או פחות טוב – החוויה היא פשוט נהדרת ומעשירה. היא מכניסה את היינות שלי לפרספקטיבה ומחזקת בו זמנית גם את תפיסת הממד האנכי – זה של מה יותר טעים או מה יותר טוב –  וגם את זו של הממד האופקי – זה של מגוון ושל שונות, זה שלגביו השאלה מה יותר טוב אינה רלוונטית.

וזה מכניס גם את עצמי לפרספקטיבה.

זה כאילו עד אותו הרגע לא הכרתי את היינות שלי בכלל.