חגיגות הבוז'ולה – הגרסה העברית?

שאול אמר שהיין מחורבן, אבל זה לא משנה כי אנשים תמיד יחפשו סיבות לחגוג.
מסביב המו חגיגות הבוז'ולה, אבל בכוסות שלנו היה מרטיני. שאול צדק. גם בעניין הזה. היינות שהגיעו בטיסה מצרפת ונפתחו בחצות אחרי ספירה חגיגית לאחור, היו, במקרה הטוב, מהסוג שאתה חייב לשטוף אחריו את הפה עם קצת מרטיני. את החוגגים זה לא באמת הטריד. אני לא זוכר בדיוק כמה שנים עברו מאז, אבל שאול כבר לא ישתה איתנו וגם הספירות החגיגיות לאחור הפכו לנדירות, מאז שאסור למכור יין בחנויות אחרי אחת עשרה בלילה.

שאול אברון ז"ל

אבל אנשים תמיד יחפשו סיבות לחגוג והיינות הצעירים מבוז'ולה, ישארו פחות או יותר כמו ששאול הגדיר אותם. נשאלת השאלה, למה היצרנים הישראלים לא מנצלים את נתוני הפתיחה הללו ולא מרימים את הכפפה, שמונחת כל כך יפה מול העיניים שלהם?

יינות הביכורים הישראלים, שמושקים כאן בכל נובמבר כחלק מהמסורת, עולים במקרים רבים על התוצרת הבינונית מארץ המקור. ויש גם את עניין התמחור. שום יין ביכורים ישראלי לא צריך כרטיס טיסה כדי להגיע לחנות בזמן. על החיפוש המתמיד שלנו אחרי סיבות לחגוג כבר דיברנו. אם אתם שואלים אותי, כל מה שנשאר זה לארוז את הכול ביחד, ולארגן פעם בשנה, חגיגה של יינות ביכורים ישראלים. לא של יקב כזה או של אזור אחר. יינות ביכורים. נקודה. זה לא יקר, זה חגיגי ואין שום סיבה בעולם שזה לא יתפוס.

לא הגיע הזמן לחגוג בישראלית?

חבר אופטימי אחד, אפילו חושב שחגיגות כאלה יכולות לגרום לכך שישראלים יישתו יין לא רק בחגי ישראל. נשמע לכם מופרך? תחשבו עד כמה מופרך נשמע הדיבור של ז'ורז' דובף והחברים שלו בשנות השבעים של המאה הקודמת ועל מה שקרה איתו מאז.