חושלוקי והדומדמנית השחורה – פרק ב'
פרק ב – משהו רקוב בשיח היין.
ובו מלין חושלוק על דחייתה של הסובייקטיביות, זילותה של האובייקטיביות והשתלטותן של הדומדמניות המדומות על שיח היין.
לפני כחודשיים ישבתי במסעדה ותפריט היין היה מונח לידי על הספסל המרופד.
על צדו האחורי צדה עיני תיאור של יין שנמכר במסעדה במסגרת מבצע חודשי
וכך התחיל התיאור:
"המון פרות יער סגולים…"
וכך זה נגמר.
כי בדיוק אז שמעתי מין "סנפ" כפול כזה.
אתם יודעים, מין צליל כזה של גב של גמל נשבר ומייד אחריו גם חתיכת קש.
פ ר ו ת י ע ר ס ג ו ל י ם ? ? ? ג י ב מ י א ב ר י י ק ! ! !
יש פה כל כך הרבה רבדים בתופעה ההזויה הזו שאני לא יודע אפוא להתחיל!
מה פתאום פרות יער? איזה יער זה בכלל? יער בן שמן? או אולי זה השוורצוואלד הגדול ממנו גורשנו באכזריות? איזה פרות יש בכלל בתוך יער?! מה בדיוק מאפיין את הפרות שצבעם סגול פרט לעובדה שצבעם סגול?!? ומה לעזאזל זה בכלל אומר למישהו על היין?
בבת אחת עלה בי כל הזעם האצור משנים של קריאת טקסטים שכאלו והאזנה לברברת מאותו בית מדרש. זהו. החלטתי. מוכרחים לקום ולעשות מעשה.
אז מה בעצם כל כך מרגיז אותי בשיח היין של ימינו?
שבר משפט זה הוא רק קצהו של קרחון עצום. רוב שיח היין בימינו, בין אם בעיתונות, בתפריטים ובפרסומים שונים ובין אם בשיחות סלון למיניהן, הנו מעוות לחלוטין. השימוש המוגזם והבלתי אחראי בתיאורי ריחות דוגמת "פרות יער סגולים" איננו העיוות היחיד אמנם אך הוא משקף היטב את הבעייתיות כולה.
תהליך השתלטותם של פרות היער על שיח היין החל למעשה עם היווצרותו של ואקום בעקבות דחיית מוטיב הסובייקטיביות בשיח. נקיטת עמדה אנושית פשוטה דוגמת "זה טעים לי" או "זה חמוץ לי" הפכה ממזמן להיות מזוהה עם חובבנים והדיוטות. עם הפיכתה של השפה הסובייקטיבית למוקצה, התפתחה בהדרגה המגמה לאמץ שפת תיאורי ריחות בשילוב פרטים טכניים על היין, כהתגלמותה של מין מקצוענות אובייקטיבית ואקדמית. כאילו אין בכך די, המשיך תהליך ההתדרדרות ובסיוען האדיב של העצלות, חוסר האחריות והבורות, הגענו למצב הנוכחי בו תיאורי ריחות פסודו-אובייקטיביים ומדומים, ובראשם של פרות יער, פשו בשיח והחליפו לחלוטין את הצורך ואולי אף סיממו את היצר לחקור ולתהות על החוויה החושית.
יותר ויותר מלל מתרכז היום בתיאורים מטפוריים של ריחות – דובדבנים, דומדמניות, שזיפים, פטל וכו' – במקום לעסוק בשאלות יותר קשות ומהותיות כמו למשל האם אני אוהב את היין הזה ולמה. ושוב, הדבר לא היה עד כדי כך נורא לו היו אלו תיאורים סדורים ומאומתים מול סטנדרטים כפי שתואר בפרק הראשון. גם אם היו אלו תיאורים פיוטיים המתמסרים באמת לחוויה הסובייקטיבית האידיוסינקרטית לא הייתי מתרעם כל כך. הבעיה היא שמרבית התיאורים בהם אני נתקל הם לא פה ולא שם. הם מוצגים כאובייקטיביים ובדוקים בעוד שלמעשה אין הם יותר מגבבה פתטית וחסרת מעוף של אסוציאציות ממוחזרות. התוצאה המתקבלת הנה חטא כפול – אחד לאובייקטיביות על הדירותה ואמינותה ושני לסובייקטיביות על יצירתיותה ודמיונה התוסס.
רוצים לגלות כמו מה באמת מריח היין? קדימה! תתחילו לשבור את הראש ולרחרח סטנדרטים שונים במקביל להרחת היין. אתם תגלו עולם ומלואו! רוצים להתפייט על חוויותיכם? קדימה! תארו איך הריח מזכיר את מראה עץ הברוש בליל ירח או איך המרקם מזכיר את צליל הצ'לו של ז'קלין דופרה! אבל מה לימד אותנו השיח הנוכחי לעשות? בין אם רצינו אובייקטיביות אוניברסלית ובין אם סובייקטיביות עתירת דמיון? פשוט לשלוף את הפרי היפה הראשון שעולה על דעתנו. ובמה דעתנו מלאה? בפרות יער משומשים במצב טוב שרכשנו יד חמישית מאיש עם חולצה ועניבה במגרש תצוגה.
הסתכלו סביב והקשיבו לשיחות, הרי ריחות אספרגוס, אבק שריפה, קוקוס, גזר, כובע הנזיר, לבנדר ועוד כהנה וכהנה מופיעים ביינות רבים אך לא תשמעו אודותם כמעט בשום מקום. לעומתם זוכים הדובדבן הדומדמנית והפטל לפופולריות עצומה.
הדובדבן! שערו בנפשותיכם! פרי שכל קסמו הוא במראהו, מרקמו ועסיסו החמוץ-מתוק בעוד שמבחינה ארומטית הוא ניטרלי כמעט לחלוטין אלא אם כן כמובן מדובר בגרסתו המשומרת/מסוכרת שבה מוחדר לו חומר טעם הקיים בגלעינו הדומה מאוד לטעם שקדים מרים אותו אנו מכירים היטב מליקר האמארטו המופק בכלל מגלעיני מישמש! מבולבלים? בוודאי, ובצדק! ואולם הבלבול הזה וסיבותיו הטובות אינם מונעים (ויש יאמרו נהפוך הוא) מאנשים כה רבים לדמיין את טעם הדובדבן על כל צעד ושעל ואף לדקדק ולהבחין בין דובדבן אדום לדובדבן שחור!!! לא, הם יתעקשו, היין הזה לא סתם אדום וחמצמץ, יש לו טעמי דובדבן אדום!
והדומדמנית! הפרי הזה כל כך לא מקומי עד ששמו מעטר ללא הרף צנצנות מרקחת הנושאות ציור של אוכמניות דווקא! ומה הפלא? מי בכלל יודע מה זה בארצנו זבת החלב והסברס? לדומדמנית, שלא כמו לדובדבן, יש דווקא ריח מאוד ייחודי ומובהק והוא אפילו מופיע לא פעם ביינות רבים ואולם למרות זאת גם היא הפכה לקריקטורה קטנה ועגולה של טעמי פרי שחור, כלי קיבול לנהיות הרומנטיות של תודעתנו. מצחיק, דווקא אחד מהיינות בהם ניתן למצוא לא אחת ריח דומדמנית שחורה הוא הסוביניון בלאן. אבל הסוביניון בלאן כידוע מתאפיין בריחות של פרות טרופיים, פרות הדר, עשב ולעיתים אף פרי לבן! תשאלו כל מומחה! דומדמנית?!? ביין לבן?!? לא יעלה על הדעת! זה לא אותו צבע! פרי לבן? כמובן!
אם כבר בצבעים עסקינן אז אין מנוס מלהתעכב על סוג של אסכולה חדשה בשיח.
חסידיה של אסכולה זו – אסכולת הטנא – מאמצים את אופיו הצבעוני של הדמיון שלנו ומרחיקים ללכת עמו. לנוחיות הציבור, מקבצים אנשים אלו (מבקרים, עיתונאים, אנשי יקבים, מלצרי יין וצרכני יין) את הפרות למספר קבוצות – ע"פ צבעם, אין עוד צורך לדקדק ולהתאמץ להבחין בין דובדבן לדומדמנית לפיטנגו, זה פשוט פרי שחור. כך אפשר לפגוש היום בשבע קבוצות שונות של פרות – פרי שחור, פרי סגול, פרי כחול, פרי אדום, פרי כתום, פרי צהוב ופרי לבן. ועוד היד נטויה.
מצד אחד יש בתופעה זו היבט מבורך משום שברזולוצית אבחנות פחותה הפרטנציה לאובייקטיביות היא בהכרח פחותה גם כן ובמצב אליו הגענו בו פרות יער משוגרים למרחב השכם וערב מבלי ששום גורם ייקח עליו את האחריות, זהי התפתחות חיובית. ואולם תיאורים אלו ממש חותרים תחת הענף אותו הם מנסרים! הרי בקלות רבה אפשר לשמוע בתיאורים אלו סוג של הודאה בסובייקטיביות המגוחכת של השפה הזו, כי הרי לומר על יין שיש בו המון פרי יער סגול זה הדבר הכי קרוב לאמירה המפורשת "אינני באמת יודע כמו מה זה מריח אבל זה סגול וזה עשוי פרות ויער זה דבר שהלוואי היה לנו כמו לאירופאים אז אכתוב פרי יער סגול". למעשה ניתן לראות כאן את אותה מכבסת מילים בלתי אחראית של קודם רק הפעם בקנה מידה קטגורי. הרי להריח יין אדום בהיר (כמו גרנאש למשל) ולומר שריחו כשל פרות אדומים ולהריח יין אדום סגול (כמו סירה למשל) ולומר שריחו כשל פרות (יער כמובן) סגולים הוא ממש כמו לא לומר כלום.
בסופו של דבר, העובדה הנוראה מכל היא שמתוך הדחייה הזו של השיח הסובייקטיבי מצד אחד וצפצוף טוטאלי על אובייקטיביותו של האובייקטיבי מצד שני, המלל הפך כל כך נבוב וריק מתכן והואקום הוא כל כך גדול שאין פלא שהפרט הכי שולי וקונטרוברסלי בשיח כולו – הציון שמקבל היין מהטועמים – הפך לדבר המדובר והמעניין ביותר. אין זה פלא שיותר ויותר אנשים מתרחקים מתרבות היין בשל מה שהם מכנים פלצנות.
אל תחמיצו! בפרק האחרון של "חושלוקי והדומדמנית השחורה":
האם יצליח חושלוק להציל את שיח היין הרקוב?
או שמא יתפתה וייבחר להצטרף אל הצד האפל של הפרות?
הינצח הטוב את הרע ומחר נתעורר לבוקר יפה יותר?
היאיר השחר באורו הרך את עליו הצעירים של שיח יין חדש?