חושלוקי והדומדמנית השחורה – פרק ג'

פרק ג – הקץ לגרגרת המצויה!
ובו מסכם חושלוק את הסכנות במחלת הגרגרת המצויה (Berry Berry disease) ומציע פתרונות אפשריים.

לפני שנים רבות הפנה חבר טוב שלי את תשומת לבי לביקורות אוכל ויין בעיתונים. הוא התפעל מהן מאוד וציין שהן כל כך פיוטיות עד בכלל נדמות הן לשירה. כהרגלו, חברי הקדים את זמנו, או לכל הפחות את זמני, ורק היום אני יורד לסוף דעתו. רק היום אני מתחיל לתהות איזה מין שירות עושה סוג הכתיבה הזו והשיח הנלווה אליה, לתרבות שלנו. שיח שמצד אחד דוחה על הסף את הסובייקטיביות כאילו הייתה אויב המדינה ומצד שני נוהג בחוסר אחריות בפטפוט פסודו-אובייקטיבי מתיש. כתיבה שאינה באמת אישית דיה בכדי לתפקד כשירה ואינה עובדתית דיה בכדי לספק לנו את המידע האמין אותו היא מתיימרת לתת.

לאחר שהסברתי בפרק א כיצד ניתן בעמל רב לפתח שפה משותפת ואובייקטיבית לריחות ואילו בפרק ב שטחתי את טענותיי כלפי שיח היין הנפוץ בימינו הנוהג בחוסר אחריות בשפה מדומה וממוחזרת, הגיע הזמן לא רק לסכם ולהזהיר מפני הסכנות הגלומות באימוץ שיח זה אלא גם להציע אלטרנטיבה.

את הבעייתיות שבשיח השגור ניתן לסכם בקצרה בשתי נקודות:

ראשית כל, ההתרכזות היתרה בניסיון תיאור אובייקטיבי של היין יוצרת הדגשה מוגזמת של הפן האנליטי ומביאה ליצירת המשגה המעוותת את חווית היין. כלומר, אנשים מתרגלים לקרוא ולשמוע בעיקר על "ריחות הקיימים ביין" וכך הם גם טועמים את היין.

שנית, האבסת הציבור באסוציאציות ממוחזרות המוצגות כאובייקטיביות מונעת חשיבה מקורית ומקבעת דמיונות מוטעים. כאילו א אינו די גרוע, הריחות המתארים את היינות ברוב המקרים הנם מוגבלים במגוון ובנוסף בעלי קורלאציה קלושה ביותר למציאות האובייקטיבית, אותה תיארתי בפרק א של סדרה זו.

הנזק הנגרם כתוצאה מכך לתרבות היין הנו כפול: ראשית, כמו שציינתי, ההמשגה המעוותת גורמת לאנשים לחוות את היין באפן אנליטי מדי, עם טווח דמיון מוגבל ביותר (cherry berry and berry) ולהתקבע על דמיונות מופרכים מיד שנייה ושלישית.

שנית, חלקים גדולים בציבור חשים באפן האינטואיטיבי ביותר את מופרכות התיאורים הפסודו-אובייקטיביים הללו ומתרחקים מהשיח, מהתרבות אותה הוא מתאר וגרוע מכל – מהמוצר עצמו.

אז מה אני מציע? איך אפשר לדמיין אולי את תחילתו של שביל תקווה?

אז ככה:

ראשית כל – החזירו את הסובייקטיביות. החזירו את "אני אוהב את היין" ואת "זה טעים לי". למבקר יין, ממש כמו לכל צרכן, יש דעה ויש טעם אישי ולכן אנו מעונינים לשמוע את דעתו. מה? אני לא מבין, אם מישהו יודע הרבה מאוד על נושא כלשהו אז באיזשהו שלב מפסיקה להיות לו דעה אישית? הוא כאילו מעבר לכל זה?!?

שנית, וכפועל יוצא ונכנס לחזרת הסובייקטיביות –  החזירו את האינסטינקט והחיה לחוויית היין. אין ספק שלפן האנליטי/אינטלקטואלי/רציונלי יש חשיבות רבה בחוויית השתייה, אני האחרון שאחלוק על כך. אין ספק שההתעכבות על ניואנס שמזכיר פיטנגו שעולה רק ביינות העשויים מגרנאש שגודל על אדמת צפחה במפנה דרומי יכולה להיות מהנה ביותר ואולם לדעתי קצת הרחקנו לכת. בסופו של דבר האימפקט הבסיסי של חמוץ/מלוח/מתוק/מר/עפיץ על בלוטות הטעם, ויתרה מכך – על "תחושת הבטן" –  הוא המכריע ובימינו הוא מוזנח לחלוטין. לא ייתכן שתיאור יין יקדיש 30 מילים לדובדבניות ואוכמנים ואף לא מילה אחת על מתוק וחמוץ.

שלישית – אם בכל זאת בוחרים לדבר ולחלוק תיאורי ריחות מסוימים יש לשבור את הראש והאף ולהשקיע את המאמץ הדרוש בכדי לגלות איזה ריח בדיוק הוא הריח בו הבחנו ולא לעשות את מעשה השליפה הממוחזרת הנפשע אותו אני מזכיר כל כך הרבה. שוב, כפי שתיארתי בפרק א – ניתן גם ניתן להגיע לתיאורים אוניברסליים אך זו לא משימה קלה. אפשר גם כמובן לוותר על הניסיון להיות אוניברסלי ולהתמסר להתפייטות באפן הכי אישי ואידיוסינקרטי אבל למען השם – רק לא לעשות סלט של השניים.

רביעית – תנו חיבורים קונטקסטואליים. למה לעזאזל אף אחד לא עושה את זה?! האם היין המדובר אופייני לזן ממנו נעשה? האם היין אופייני לאזור ממנו הוא בא? או אולי ליצרן? האם הוא דומה ליין אחר שאולי אנו מכירים? או למוצר אחר בכלל? נשמעות לי שאלות מתבקשות.

יש מקום לשתי השפות בשיח היין אולם צריך שכל אחת תשמר את אופייה. הטשטוש הנוצר היום בין האובייקטיבי לסובייקטיבי פוגע קשה בשני הממדים ומקטין את טווח ההבעה של השיח כולו ובעקבותיו את טווח החוויה של האדם אשר אימץ לו המשגה מוגבלת זו. ברגע שנשכיל להפריד מעט את השניים ולתת לכל אחד את הכבוד המגיע לו, תזכה האובייקטיביות שוב באמון הראוי לה, הסובייקטיביות תוכל לפרוש כנף ותרבות היין כולה תזכה לעדנה.