חושלוקי והפכסם האפור

פעם הייתה לי חלוקת קשב טובה. היא הייתה לי מקור לגאווה אמיתית.

ידעתי לתמרן את הקשב שלי בין הראיה, השמיעה ושאר החושים כך שתמיד אשאר בשליטה, תמיד אשאר תפקודי, תמיד אהיה בסדר. שלא אעשה בושות בקיצור.

ואולם מאז שהתחלתי להרבות ולהשתמש באפי, כדרך כל שריר הוא החל מתחזק והולך וכדרך כל המקופחים היסטורית, הוא החל לתפוס תחת. הגעתי למצב שקורה לי לא אחת שאני מדבר עם אורחים ביקב כשלפתע מתגנב לאפי ריח אפטרשייב ומוחי אוטומטית מתחיל לתהות – ג'נטלמן של ג'יבנשי? אולי בכלל פולו?!? – ולפתע אני מבין שהפסקתי להקשיב או גרוע מכך הפסקתי לדבר!

בסה"כ המקרים האלו מסבים לי הרבה יותר שעשוע ממבוכה אבל פה ושם זה מתחיל לעורר אצלי דאגה קלה. קשה לי להאמין שבשעת חירום החוש שתפס תחת יכול באמת לאיים על שלטונם של חוש הראייה והשמיעה אבל אינני יכול שלא לתהות לעתים מה היה קורה לו לפתע, הייתי נדרש לבלום בלימת חירום ובאותה עת ממש, היה חודר לאוטו ריח פריחה שאינני מכיר.

במילואים (כן כן, גם חושלוקי עושה מילואים!) לפני חודש יצאתי מהחדר שבו אני "מוצב" וניגשתי לעמדת הקפה הסמוכה. סביב השולחן התגודדו אנשים בחינגת קפה ועוגיות אופיינית למילואים בקריה. במסגרת התאמת חיל האוויר למאה ה 21 ואפנותיה, שמתי לב שהבפלות המסורתיות הוחלפו במין "פתי-בר" בצבע חום אפרפר תמוה. אני, שכל דבר מה חדש מן הטבע ממלא אותי תמיד סקרנות מהולה בחדווה וכל דבר מה חדש מעשה ידי אדם גם כן ממלאני סקרנות אם גם מהולה בקצת דאגה וחשדנות, מייד הוצאתי רקיק אפרפר מן החבילה ונרתמתי לבחון אותו. באותו רגע שאני נרתם למשימה, במסגרת מאזן הכוחות החדש של האינפוטים החושניים בתודעתי, כל הסובבים אותי וההמולה שהם מייצרים עוברים אוטומטית למוד Pause משולב ב Mute. עכשיו זה רק האדם מול הביסקוויט! ראשית בחנתי את צורתו אשר התגלתה כשגרתית לחלוטין. לאחר מכן עברתי לתהייה די ארוכה על צבעו הביזארי של הביסקוויט שהזכיר לי במעט את קרקעיתה של ברכת דגים שיובשה באזור בקעת בית שאן. בשלב הבא מטבע הדברים, קירבתי את הפכסם הנלוז לאפי והתחלתי לתהות על הבוקה שלו. בעודי מהרהר עמוקות האם זהו אכן ריחו של קמח חיטה מלאה שהצליח להתגנב דרך החומה הארומטית הבצורה של שמן כותנה מוקשה חלקית אך מחומצן לגמרי, מוחי החל לפתע משדר לי מאזור חוש הראייה ידיעות מודיעיניות בהולות. לאחר הערכת מצב מחודשת מהירה, אני מתעורר מהטראנס האולפקטורי בו אני נתון ומרים ראשי אט אט תוך הפנייתו כ 30 מעלות לימין. לחרדתי אני מגלה שיש אמת בדיווחי תצפיות המודיעין! משהו מדאיג אכן מתרחש סביבי! חיילת צעירה עומדת לא הרחק ממני ובוהה בי בתימהון מהול בחרדה. לאחר שנייה, שואבת כנראה עידוד ובטחון מהיותנו מוקפים אנשים במדים, היא מרהיבה עוז ופונה אלי בקול רועד: "מה אתה עושה? אתה מריח את זה?!?!?".

?!

"זה בסדר", אני עונה מיד בביטחון, "זו העבודה שלי!".

מבט נוסף בחיילת ההמומה מאשר לי שהתשובה שלי רק החמירה את מצבי ואני מניח את העוגייה על השולחן וחוזר לעמדתי בחדר הסמוך במהירות מהולה בנונשלנטיות.