חוש שלוק 2 – עלילות שלוקי וכפתורי במסתורי לרואה.

אני פוגש את אורי כפתורי מדי פעם.

מסתבר שאנחנו קולגות היסטוריות משום שהוא צאצא לרוכלי כפתורים מצד Knopfmacher ואילו אני לחנווני סדינים וכלי מיטה מצד Hanauer. מאז כמובן השלנו מעלינו את העיסוקים הגלותיים ההזויים הללו והתפנינו לעסוק בתחום ארצי פשוט ויומיומי כיאה לנכדי חלוצים ישראליים, מה שהביאנו להיפגש לטעימת יינותיה של המאדאם לרואה בהנחיית תומר גל (Glaser) ביום שלישי שעבר.

אז מה היה לנו שם באותו ערב ומה זה מעניינו של חוש שלוק?

ובכן, התכנסנו אותו ערב בכדי לחוות באפן חושי סוג של מזון. מזון שאמנם בא מין הטבע אך גם עבר מניפולציה לא מבוטלת ולפי כך סדרה ארוכה של בחירות והחלטות –  ע"י בני אדם.

בסך הכל כשמדובר ביינות הנגוס של המאדאם אז גם היא, ממש כמונו בערב הטעימה, לא נדרשה לבחירות והחלטות יותר מורכבות מאשר: טעים/לא טעים, מעניין/לא מעניין או יפה/לא יפה.

בקיצור, ישבנו יחד לטעום יין. היה סבבה. הנה מה שטעמתי:

Montagny 2002 – מריח בשל ודי בוגר, לא מאוד מיוחד באף אבל נעים, נכנס לפה וישר עושה לי מאוד שמח כי זה מאוד חי ועסיסי מחמיצות וטיפה מליחות אבל בלי שזה שורף בלשון, שנייה אחרי כן זה משתטח כאילו זה היה סירה כך שהסיומת אמנם ארוכה אבל יחסית חמה ולא חומצית ואפילו טיפה מתכתית. זה מאוד לא מושלם אבל עדיין אחד הלבנים הטעימים ששתיתי השנה! מצבי רע, הה?

Meursault 2000 – אף הרבה יותר מעודן ומורכב כי אין פה את כובד הבשלות ולא את ריח הבגרות ובמקום יש בעיקר פירחוניות ואבניות ורק טיפה ירקות מבושלים. מקסים ואופייני. בפה היין הרבה יותר חומצי אבל גם יותר סמיך וחמאתי (כך שבעצם אני אומר שזה יותר מרוכז וגדול) ולכן מאוזן היטב. טיפה מלוח (שאני אוהב) וטיפה שורף (שאני לא אוהב) וסיומת ארוכה. סה"כ כמעט מושלם ודי טיפוסי אבל לא מספיק הרמוני וטהור כדי להיכנס לרשימת עשרת המרסו שלי (לא'מגלה!).

Meursault Charmes 1990 – בוגר ובשל באף עם איזה משהו מעולם האגוזים והרום. בפה זה דבר ראשון מאוד טעים, קצת פחות בוהק וחומצי מהקודם ויותר כמו אוכל. אפילו המליחות ישנה אבל כאילו שייפו לה את הקצוות או גילחו אותה. אני רואה שבפינקס בו כתבתי את הרשמים הגולמיים כתבתי בשלב זה שוב “very very yummy” מה שאומר שכנראה מאוד אהבתי את היין. בסך הכל יותר מורכב ומעניין מהקודם אבל גם קצת פחות ברור וסגור על עצמו (אולי זה היינו-הך?). טעים כבר אמרתי?

עכשיו עברנו לשתות סוג אחר של יינות – יש להם צבע אדום ולרוב משהו מאוד לא נעים בלשון (יש לזה שם?). קשה לי איתם.

Bourgogne Rouge 1999 – קצת שורף באף ודי ירקותי ובוגר וסה"כ טיפוסי. בפה זה גם כן די אופייני: טיפה שורף בלשון, טיפה אצטי, קצת חלוד בסיומת. כמעט נחמד, בהחלט טיפוסי אבל קצת כואב מדי – לא מומלץ בלי אוכל!

Chorey les Beaune 2000 – מאוד מעניין! מתחיל מתוק למדי באף וטיפה אפונה משומרת אבל ממשיך להיפתח עם משהו תפוזי דמוי גרנאש (!) וגם לואיזה. בפה מתחיל נהדר עם מינרליות כמו של המרסו אבל אז לא ממשיך אותו הדבר בכלל, האמצע נעלם והסיומת מוזרה. אז מה בשורה התחתונה? לא אופייני למה שאני מכיר בבורגון, מעניין – מאוד, אבל טעים – רק קצת, ושוב, כנראה יתפקד טוב יותר עם אוכל.

Monthelie 1999 – פירחוני וקצת גופריתי (מרקפטן) ומאוד מזכיר לי וולנה באף. בפה זה מזכיר וולנה גם כן אבל קצת יותר מימי ובלי הרבה מבנה וחמיצות. אולי פיספסתי משהו אבל בשורה התחתונה זה לא מאוד מרשים.                                  I’ll take Hubert de Montille’s Volnay Mitan any day.

Saint Aubin 1993 – מתחיל קצת בוגר ואפונה משומרת ומתפתח למשהו די בשל ומתוק באף. בפה זה מתחיל מליון דולר טעים ומאוזן פיקס אבל שוב ההמשך מעצבן (מסתמנת מגמה???) כי זה מתגלה קקצר ודי דק והסיומת קצת מחוספסת. מה אומר לסיכום? מה? שוב שצריך לאכול עם זה משהו? אולי יין אדום זה לא בשבילי?

Savigny les Beaune 1974 – לא לא לא לא! יין אדום זה בשבילי ועוד איך! לא שאני בטוח שאילולי מאור עיני הייתי מזהה שזהו יין אדום. באף זה בוגר ואופייני עם קצת דבש ואדמתיות אבל בלי להיות “in your face” ועם הרבה עידון ומורכבות. בפה זה חי ועסיסי בטירוף עם מבנה מצויין וסיומת ארוכה שנדמה כאילו נתמכות ע"י חמיצות בלבד כאילו זה בכלל איזה פוליניי מונרשה. מדהים מדהים מדהים ובפנקס אני רואה את ההתבטאות האינטיליגנטית והרהוטה (ואני מצטט):  fucking fucking yummy yummy

Vosne Romanee 2004 – פה בטח היה עדיף אילו הייתי סותם את הפה כי הבנתי שזה אמור להיות טוב מאוד היין הזה ואינני רוצה להצטייר כקוטל יינות באפן פרובוקטיבי דווקא בגלל שהם נחשבים ומצד שני גם לא כמצייר עצמו הדיוט – כי אינני כזה, אז אתבטא בזהירות אך לא מוגזמת:

ריח מאוד חזק ובוטה שמשלב אבק שריפה, קלי וחמוצים ניו יורקיים, בפה מפוצץ בחמיצות, גס מאוד ומריר. כן, גם ארוך, אבל במצב הזה זו לא תכונה טובה. כנראה עוד 30 שנה זה יהיה טוב. זה מאוד מרשים ומעניין אבל יותר מדי לא טעים.

זהו להפעם.

לשמחת רוב הקוראים לצערי (משפט מבלבל, אני מודה), עסקנו הפעם באחד הצדדים המעשיים יותר של הנושא אבל אל חשש! במהרה נשוב להתפלסף! וכך, בעודנו מתזזים על הקו שבין מעשה היצירה לבין התהייה הפילוסופית על המעשה נתקרב ללא ספק למידה מסויימת של הבנה מהי אסתטיקה (מהמילה היוונית Aisthesis – תפישה חושית) ואיך היא לעזזאל קשורה לאתר המבורך שנותן לי לפרסם בו את הגיגי.

אל תחמיצו! בפרק הבא של חוש שלוק:

חוש שלוקי מבלה ערב נעים עם קאנט!