יום חמישי – חלק א – Célestins

"אני אהיה מאוד מופתע!"

זו היתה תשובתו המשועשעת של אנרי בונו במהלך שיחת טלפון עם גבי לאחר שהבין כי אנו רוצים לבוא לבקר אצלו. זה היה כחודש לפני הנסיעה. הסיכויים נראו קלושים. הזהירו אותנו שקשה להכנס לשם. אבל לא אנחנו נוותר… אל תשאלו אותי איך אבל בסוף, אחרי שיחות עם כל מיני אנשים נוספים הזקן נשבר.

גבי קבע מפגש עם דניאל  – סוכנו של בונו – ביום חמישי ב 10 ורבע ב"פרדת האפיפיור" – בית הקפה הראשי בכיכר של שאטונף. ב 10 כבר היינו אחרי קפה בינוני וקרואסון בינוני עוד יותר ועמדנו בחוץ ממתינים ותוהים איך נראה אותו דניאל.

ממתינים לדניאל

איש במקטורן משבצות וצעיף עבר על פנינו ונכנס אל הקפה. כעבור דקות ספורות יצא ובידו שקית ניילון מלאה דבר מה והציג עצמו בנועם מקצועי כדניאל קומבן. התחלנו ללכת בעקבותיו במעלה הסמטא אל תוך הכפר ולאחר כחמש דקות נעצרנו מול אחת הדלתות. את הדלת פתח אנרי בונו.

במעלה הסימטה

בונו מגיע

איך בכלל אתחיל לתאר את שלש השעות הבאות שעברו עלינו? איזה סיכוי יש לי בכלל להעביר חוויה כזו? חוויה הזויה ורב מימדית של תנועה בו זמנית בין אגפים שונים במרתף היין העתיק והכאוטי לבין תקופות שונות בחיי האיש ושבעה בצירים שונים משני קווה שונים.

טועמים 2009 ו 2008 עדיין בבטון

הביקור היה ארוך ומורכב ומאוד קוהרנטי. כל העת נענו שבעתינו בין החללים האפלים השונים והיינות הרבים כשבונו אינו טועם דבר (סוכרת), בנו האיטי והמוזר מרסל הוא זה שמוציא את היין מהמכלים והחביות ודניאל הסוכן ומקטרונו הצבעוני מרחפים סביבנו ומקנים פרספקטיבה למרתף הצפוף והמעופש. את הגברת בונו פגשנו בכניסה אבל היא ויתרה על ירידה למרתף.

כוך שכוח אל טיפוסי במרתף באזור ה Pour ma Gueule

גבי ובעיקר עינת גילגלו שיחה ערה ולעיתים תאטרלית עם הזקן השובב. שיחה לדוגמא נסבה סביב התקופה העליזה שאחרי מלחמת אלג'יר בה היה בונו בוצר את הענבים, מכניסם על שזרותיהם למכלים הישנים והטובים, מכסה בעיתונים ועליהם שם  הרבה חול ו…….יוצא לצוד! אחת שהסתיים מסע הצייד היה חוזר ליקב בתזמון מושלם לסחיטה. אבל ימים אלו עברו חלפו מתלונן בונו. עכשיו שהתקינו במרתפו טכנולוגיות מתקדמות בדמות ברזי נירוסטה (שומו שמיים, ממש עולם חדש!) כבר אין מתח בזמן התסיסה ואין הפתעות בסחיטה.

עינת ובונו מתיידדים וברקע 2006 עוד מתיישן

את היינות מיישן בונו בהתחלה במכלי בטון ואח"כ בחביות 225. מיותר לציין שהחביות הן מהתקופה בה אלג'יר עוד היתה חלק מצרפת רבתי. לעומת זאת, לא מיותר כלל לציין כי את כל 11 היינות הראשונים טעמנו מחביות מהסיבה הפשוטה שרק את ה 2004 כבר ביקבקו (וגם רק בחלקו). כל שאר היינות עדיין בחביות. גם עכשיו קשה לי להאמין למראה מילותיי.

גבי לא מאמין

גם נעמה לא מאמינה

ואיך היינות? ובכן ידידיי, צר לי להודיע אבל הם מדהימים – Spec-TAcular!. צעירים, מיציים (תאור של נעמה), צלולים, נעימים, נקיים, ארוכים, טעימים! אם מתעקשים אז יש רק חיסרון אחד – רובינו יצאנו בספק רב באשר ליכולתינו לזהותם בטעימה עיוורת כשאטונף או אולי אף כגרנאש. זו חוסר טיפוסיות פרדוכסלית משום שאפיון הוא דבר חשוב אבל אם היין הלא אופייני יותר טעים מהאופייני אז איך זה יכול להיות חיסרון? היינות הללו כל כך לא דומים לשום דבר אחר בשאטונף שזה פשוט לא ברור.

היינות אצל בונו מתחלקים לשני קווה – אחד משקף את חלקת הקרו (Crau) והוא לרוב משמש להכנת ה  Celestins והקווה ה"רגיל" או כפי שקורא לו בונו Bas de Gamme המורכב משאר החלקות. בשנים חלשות יותר ניתן היה להרגיש את ההבדלים בבירור, ברוב השנים שניהם מאוד טעימים. קשה לזכור את כל היינות, אבל כולם היו טעימים ומעניינים ורק בשני בצירים חלשים בקווה הרגיל היו טיפה "בעיות" וליכלוכים שהעיבו על הטוהר המיצי. אישית הכי אהבתי את הקרו מ 2006 שהרגיש כמו איזה שמברטן בכלל וגם את ה 2009 הצעיר ואת ה 2004 Celestins  בבקבוק. גאלה רולה? לא שמענו. אלכוהול גבוה? לא הרגשנו. כפרי ומחוספס? לא עלינו.

בונו 2004 ופוגס – מתכון לאושר

בסוף הטעימה נעצרנו ליד חבית ועליה שקית הניילון של דניאל ושוליה המופשלים חושפים ערימה גדולה של פוגס חתוך גס. בונו סימן לנו להתכבד ומרסל פתח בקבוק יין. היין היה טעים בטירוף אבל טיפה יותר מתוק וחם מכל מה שטעמנו עד אותו רגע, הפוגס היה כמו פוקצ'ה גסה ועבה רק עם שומן חזיר במקום שמן זית והתאים מאוד לאווירה הכללית. "מה זה היין הזה?" שאלנו. "יין שולחני שאנו עושים מכרמים באזור צפוני יותר". מאוד התפעלנו מהיין והפוגס ובונו המבסוט בעליל פנה אליי ותוך שהוא תוקע בהונותיו בכתפיות הסרבל שלו החליט להפגין בפניי את שליטתו באנגלית ואמר בהגייה איטית ומוגזמת: T A B L E  W I I I I N E ! ! !   מה שגרם לו להיות עוד יותר מבסוט ולפרוץ בצחוק גדול.

T A B L E   W I N E ! ! !

היין ה"פשוט" הזה, ה Bas de bas de gamme, עוד ילווה אותנו לאורך הטיול הזה, ברוחו, בגופו ובכלל כמוטיב חוזר. היה גם ברור מייד שזו אחת החוויות שתלווה אותנו שנים רבות ותהיה נוכחת בתודעתנו בכל פעם שנטעם יין מעתה ועד עולם.

נפרדנו מהחבורה ברגשי ידידות, בתחושת התעלות כללית ובתקווה שהקשר בין עינת והזקן ימשיך ויתהדק כך שנוכל לחזור ולפקוד את בונו גם בעתיד.