לדבר על יין

למילים, כידוע, יש כוח לא מבוטל. מילים עושות את ההבדל. יש מילים שיוצרות בהירות ויש שעושות בדיוק להיפך: יוצרות ערפל.

זום אין ליין: אוצר המילים שבו משתמשים בדרך כלל לתאר יין הוא כזה שניתן להגדירו כמטאפורות "היין מזכיר טעמי שוקולד או קפה" וכיוצא באלה. אלה אסוציאציות סובייקטיביות וכאן מתחילים להסתבך. כי כשהמטאפורות זזות ל "רצפת יער טחובה", "וניל ממדגסקר" או "קינמון מסרילנקה", מתחיל להיווצר ערפל. מילים שהציבור הרחב לא מתחבר אליהן וגורמות תחושה לא נוחה במקרה הטוב או מחשבה ש"אני כנראה לא ממש מספיק חכם בשביל להבין ולהנות מיין" – במקרה הרע.

אתחיל בנקודת האפס. יין הוא טעים או לא טעים. מיותר לומר שזה עניין סובייקטיבי וגם אין הכרח להתפלסף מעבר לזה. הדברים בשלב הזה פשוטים למדי: אם ציור או מוזיקה או יין לא מדבר אליך ואינך מחבב אותו, לא יעזור שום הסבר של בוגר החוג לתולדות האומנות על זרמים, השפעות ויתר ההסברים המלומדים.

ארחיב קצת בנקודה הזאת: אני לא מבטל את הידע הנוסף. אבל ההתרשמות הראשונה היא התרשמות חושית להבדיל מהתרשמות שכלית המבוססת על ידע. להתרשמות הראשונית אין צורך בידע מוקדם. יתרה מזאת: יין, או מוזיקה או ציור וכו' שמחייב הסבר כדי שנהנה ממנו הוא בעייתי, בעיני. אני מודע לחלוטין שזו גישה נאיבית למדי, ויחד עם זאת אני דבק בה.

כשמדברים על הנאה מקולינריה או יכולת לשפוט איכות קולינארית – היא מצריכה דבר אחד: ריכוז. אם החושים מתרכזים בטעמים, אם מתייחסים למה שקורה בחלל הפה, כל אחד (כמעט) יכול להבחין די בקלות בספקטרום הטעמים.  בדרך כלל מה שקורה, מבלי שניתן עליו את הדעת, שזיכרון הטעמים החבוי אצל כל אחד אי שם במוח מיד מתעורר ומשווה בין מה שיש עכשיו בפה לבין שקיים בזיכרון. "איכותי" הוא תמיד בהשוואה למשהו פחות טוב.

במילים אחרות: כל אחד יכול להנות (כמעט).

ומה לגבי ידע? אני יכול לדבר שעות על יין באוזני מי שבאמת רוצה לדעת. כנראה שעם הגיל אני מעדיף להמעיט בדיבור.  השאלה היא מה עושים עם הידע המצטבר? העובדה שטעמת מאות ואולי אלפי יינות במהלך השנים נותנת כלים להערכת יין. אך הסכנה היא בשימוש לרעה בניסיון המצטבר הזה כדי להאדיר את האגו הפרטי שלך. התבטאויות כגון: "המפנה הדרום מזרחי של הגפנים", "הטאנין של הגליל התחתון" או "שימוש מושכל בעץ"… מעניינים את ה— של הקהל הרחב. הסטייק טעים או לא? מה אכפת לי מה אכלה הפרה, ומה שרו לה לפני השינה.

כל זה לא מבטל כהוא זה את חשיבות הדיבור או הכתיבה על יין, במיוחד כשמדובר ביינות חדשים או אזורי יין בלתי מוכרים, לכך דרושה יכולת התבטאות טובה שבסופו של דבר יוצרת סגנון כתיבה. ג'נסיס רובינזון, מבקרת היין הבריטית הידועה, ניחנה ביכולת מילולית יוצאת דופן. בפסקה קצרצרה היא מצליחה לתאר יין שאינך מכיר ולגרום לקורא תחושה שאתה  יודע על מה היא מדברת. וזה – לא מובן מאליו.

אפשר לתאר יין בכל דרך או צירוף מילים שעולה על דעתך. ביטויים כמו: "זה בושם", "חלק כמו צמר קשמיר", "יין 4X4 / טורבו דיזל / האמר" (האוטו) וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה, ובלבד שהמאזין/הקורא ידע על מה אתה מדבר.

מה אני מנסה לומר?  אפשר להמליץ על יין מבלי להשתמש במילים מפוארות או מתוחכמות, לאמור: "תנסה את היין הזה, הוא עשוי לעניין אותך" או "אני חושב שיגרום לך הנאה".  זה מספיק טוב.

 Gerard Basset  ז"ל, סומלייה צרפתי מפורסם, ביקר בארץ בשנת 1994. עלה בידי "ללכוד" אותו במהלך צילומי הסרט שלי "בשכיבה במקום אפל וקריר" (ניתן לצפייה כאן בyoutube ) הוא העביר הדרכה במרתף חנות דרך היין ברחוב החשמונאים. וככה הוא נשמע בסרט:

"You know, there are people who talk about wine like this: 'Oh, this wine is preforming better than the wine we had last time… When a wine is good – let the wine talk… Simply enjoy the wine."