לנגדוק רוסיון: צרפת הפוסט מודרנית – חלק ראשון

אין מסלול ברור עבור חובב יין בדרכו לצבור ניסיון או השכלה.
למרות זאת בדיקת שטח קלה תגלה באופן לא מפתיע כי המסלול הנפוץ ביותר מתחיל מיינות ארץ המוצא של אדם X. ככל שהתעניינותו של X גוברת הוא יתחיל להקדיש מזמנו לנושא, וכמובן ייחשף ליותר ויותר יינות מסוגים שונים. זה בד"כ יתחיל מיינות "עולם ישן" בעלי נטייה לעשייה מודרנית (מישהו אמר מרכז איטליה ובורדו?) דרך יינות מסורתיים יותר אך חברותיים (מי אמר ואלפוליצ'לה, עמק הרון וספרד המודרנית?). בנקודת זמן מסוימת ירגיש X מספיק נוח עם עצמו ויתנסה גם ביינות "עולם חדש" מאוסטרליה, צ'ילה, ארגנטינה, וארה"ב. למרות שהאחרונים אינם תמיד פוליטי-קורקט בין "חובבי יין אמיתיים". לבסוף יגיע X לבורגון, פיאמונטה, גרמניה, שמפיין וכו', במידה והארנק או האישה/בעל לא התנגדו בדרך.

דווקא את אזור היין הבודד הגדול ביותר בעולם, אנו מותירים מאחור. מדלגים עליו. הוא לא מעניין.
לאנגדוק ורוסיון חולשים על שטח של בערך 400,000 אקרים של גפנים (אקר מקביל לבערך 2.4 דונם) מהגבול הדרומי עם ספרד ועד לפרובאנס. התוצרת המקומית חוצה את גבול 2 מיליארד בקבוקי יין בשנה! לשם השוואה אציין כי בישראל נטועים כיום כ 35,000 דונם של כרמים, או בערך 1/27 משטח הכרמים הנטועים בלאנגדוק ורוסיון.

סקר פשוט יגלה שאזור יין זה הוא אחד האחרונים אליהם נחשף חובב היין הממוצע, למרות שאופי היינות מתאים מאוד ל"חובב היין המתחיל". אלו בד"כ יינות ים-תיכוניים קלאסיים, בעלי פרי ברור, ונינוחות המתאימה לשתייה יומיומית כמו כפפה ליד.

היינות האדומים רכים, גדושי אופי, למרות שהאופי בא הרבה פעמים על חשבון אלגנטיות או פינס שניתן למצוא באזורים קרירים יותר, וחשוב מכך- ניתן לשתות אותם בצעירותם כמו גם בבגרותם, ולא להפסיד מאום.
היינות הלבנים רעננים, קלים, כמו האדומים גם הם ניחנים הרבה פעמים בריכוז פרי בשל מאוד, והם מלווים מצוינים לארוחות קלילות ובלתי מחייבות.
יינות הרוזה? זה כבר סיפור אחר – מדובר כנראה באחד מאזורי היין הטובים בעולם לייצור של יינות רוזה בעלי אמירה אמיתית.

אז איך קרה  שאזור היין הגדול ביותר בצרפת, שנחשבת למדינת היין ב "ה' הידיעה" אינו מופיע על הרדאר?

קצת היסטוריה
דרום מזרח צרפת הוא כנראה אזור היין העתיק ביותר בצרפת. הרומאים הביאו איתם את הגפן לאזור כבר לפני 2000 שנה לערך, מכיוון שהאקלים החם מאפשר עונת גידול נוחה המבטיחה את הבשלת הפרי כמעט בכל שנה. למעשה ניתן להתייחס לאזור כאל עריסת התינוק של יינות צרפת. משם התחיל הכול.

קריסת האימפריה הרומית ותחילת ימי הביניים לא הטיבו עם היין המקומי:
הסטגנציה המסחרית שנפלה על אירופה עקב פילוג המדינות והתמקדותן במשקים אוטרקיים פיאודליים בנוסף ליכולת שינוע מוגבלת מאוד של היין למחוזות אחרים בצרפת או בשאר חלקי אירופה גרמו לניבון תעשיית היין בחלק הדרומי של המדינה. הממלכה התרכזה בצפון, וכך גם הייננות. יינות הדרום נצרכו לימים בעיקר ע"י המקומיים.
לאורך השנים עלו אזורי יין אחרים בצרפת כגון בורדו, בורגון או שמפיין לגדולה עקב סיבות כאלה ואחרות שאינן קשורות לחלוטין לאיכות היין (לא שאני מזלזל חס וחלילה, ממש לא…) אלא לדינמיקה הפוליטית/כלכלית בין ממלכות העבר, שאיפות אימפריאליסטיות כאלה ואחרות או סתם אגו אנושי מנופח… הסיבות הרגילות.

המהפכה התעשייתית באירופה של המאה ה 19 הביאה עימה הזדמנות מסחרית חדשה לאזור יין בעל עבר מפואר אבל מפורר, שהיה חסר זהות לחלוטין. אם לומר את האמת: יינות הלאנגדוק רוסיון של אותה התקופה היו יינות חסרי זיקה לאיכות. המגדלים המקומיים מזמן שכחו תרבות יין מה היא, ורוב התוצרת המקומית זוקקה לאלכוהול או נצרכה ע"י המקומיים. במילים אחרות, דבר לא קרה.

מגפת הפילוקסרה באה והלכה, כך גם מלחה"ע השנייה, ועדיין כלום! יינות נטרליים חסרי יומרה או תוכן.
ואז הגיעו שנות ה 70 העליזות.
שלושה תהליכים מקבילים וסימביוטיים הובילו את המהפך שבא לידי ביטוי ביינות של ימינו:
1. העלייה בחשיבות מעמדו של ה AOC כרגולטור ליינות איכות, ופוטנציאל כלכלי ברחבי צרפת.
2. עליית המודעות הטרוארית של יינות צרפת בקרב אוכלוסיית העולם הגלובלי גרמה לעליית מחירי אדמה באזורים הקלאסיים שכבר הוגדרו בחוק ע"י ה AOC ולכן לא היה ניתן להרחיבם. רכישת אדמות בתוך האזורים המוגדרים הפכה לקשה מאד ויקרה מאד, ורבים פנו לאזורים חדשים נטולי הילה אך בעלי פוטנציאל על מנת לחסוך בעלויות.
3. הכורמים, היזמים והייננים החדשים שהגיעו לדרום מזרח צרפת ראו עצמם כמי שהגיעו לאל דוראדו. הטרואר המקומי, הזנים הייחודיים והמחסור בהילה בקרב עולם היין איפשר ייצור יינות ברמה גבוהה מאוד ובמחירים נוחים (ליצרן ולצרכן כאחד). לא מפתיע שגם מהפן החוקתי לא הייתה הרגולציה המקומית נוקשה במיוחד, ואפשרה מרחב תמרון גבוהה יחסית ליצרנים החדשים, שבעצם קבעו את חוקי המשחק (כמעט). בהכללה גסה אציין שכל שנתבקשו היקבים החדשים מהרשויות על מנת לקבל מעמד AOC או VDQS תחילה (מעמד הביניים של צרפת – מעין פתק עם מספר בתור לרופא=AOC) היה ליצר יינות איכות מהזנים המקומיים.

כמובן שבאופן אירוני דווקא המורדים כגון אימה גיבר מדומיין "מאס דה דומאס גאסק" (המוכר מן הסרט מונדובינו כאויב של רוברט פארקר) שהחליטו לנקוט באמצעים רדיקלים יותר שלא עמדו בקנה אחד עם הנחיות הגוף הממשלתי הם אלו שהעלו את האזור על מפת היין העולמית בחזרה דווקא דרך יינות ה"וין דה פאי" שלהם ולא דרך ה AOC, אבל בפרספקטיבה רחבה יותר ניתן לראות בשנות ה 80 ובעיקר בשנות ה 90 תקופה בה חוזרת העטרה ליושנה. הלאנגדוק רוסיון פה, והוא פה על מנת להישאר.

היום אלו מאזורי היין הדינמיים והמקוריים ביותר בעולם. היעדר המסורת שיחקה לידי המקומיים, שחופשיים לייצר יינות מודרניים ומסורתיים כאחד ללא כל חשש מביקורת מקומית או צרכנית על אופיים של היינות. העושר בסגנונות, כמות היין, הייננים, וכמובן הסיפורים האנושיים מבטיחים שמשעמם לא יהיה.

החלק השני של הכתבה יסקר את האזורים החשובים של הלאנגדוק והרוסיון, יתמקד בזנים המקומיים של כל תת-אפלסיון בנפרד, וכמובן אופי הייננות והיינות עצמם.

*גילוי נאות:
אורי כפתורי מתחיל (בקרוב!) לייבא ולשווק יינות מאיזור לנגדוק-רוסיון