על צילום ויין

א. פרולוג: את הספר "11 צלמים – יין אחד" מצאתי לפני שנים בחנות יין קטנה, בעיר מוקפת חומה, בדרום איטליה. שעה ארוכה התלבטתי אם לרכוש את אלבום הצילומים בשחור-לבן. 70 יורו היה מחירו. בסוף הבנתי שאם לא אקנה אותו, זה "ירדוף אחרי" שנים … האלבום הוא פרויקט איטלקי, וכך גם הטקסט. אבל לצילומים יש שפה אחרת …

ב. הספר מונח עכשיו ביקב. מידי פעם אני פותח אותו ומביט בצילומים. רוב הצילומים הם … בסדר. לא יותר מזה. יש בו מעט צילומים טובים מאד, לטעמי. השבוע גיליתי בו משהו. והמשהו הולך ומסתבך.

סט צילומים של צלמת בשם אליס ספרינג, מורכב ברובו מצילומי בני אדם. כמעט שאין בהם אלמנטים ויזואליים של יין. צילומים שקטים. מאופקים.

סט צילומים של הלמוט ניוטון, צלם מאד מפורסם שצילם בעקר אופנה ונשים ערומות. על עבודותיו אפשר לעשות עבודת דוקטורט. אומר כבר: אני לא אוהב את הצילומים שלו.  הערום הנשי שלו קר ומנוכר. אין בו חושניות או ארוטיקה. אני מניח שזאת היתה כוונת המשורר. ניוטון פעל בתקופה שבה מגזינים שעניינם עירום פורנוגרפי, דוגמת פלייבוי, פרחו. והוא השתמש בעירום נשי בדיוק הפוך. מעניין, שכל זה לא יכול היה לקרות, מן הסתם, חמישים שנה לפני, או חמישים שנה אחרי. הפלייבוי מזמן מת, והלגיטימציה של צילומי עירום נשי בעידן הנוכחי, לא ממש … ספק אם היום היה זוכה להתלהבות, פרסום והדפסה. ניוטון פעל "ברגע" מאד ספציפי, שבו זה היה אפשרי, "מרתק" ופורץ מוסכמות.

סט הצילומים שלו בספר כולל את צוות הדוגמניות הקבוע שלו שהורידו את בגדיהן בשמחה (?) – זה היה מקור ההכנסה שלהן –  בכרמים, במרתפים, בין מכלי הנירוסטה …

אז הנה: זה לצד זה. "האמת" של  עובדי היין כפי שהיא משתקפת בצילומים של אליס ספרינג, והאילוזיה חסרת הקשר למציאות, של ניוטון. לו הייתי צריך לתת לסט הצילומים של ניוטון ציון – זה היה: נכשל.  ורק כדי להבהיר: אין לי שום בעיה עם עירום. אבל, מה הקשר? ניוטון צילם נשים עירומות כפרסומת למשקפי שמש, מכונית חדשה, או קרם לחות. זה מה שהוא ידע לעשות. והיי, עירום תמיד עובד. תמיד תופס תשומת לב. ממש לא חוכמה.

אוקיי?
והנה בא "הדובדבן" של הסיפור הלא חשוב הזה.

אליס ספרינג היתה אשתו של הלמוט ניוטון.
בום.

 ג. אפילוג: אומנות (מזכיר לכן/ם: 70 יורו זה עלה לי) היא אף פעם לא Value for money

ואני מרשה לעצמי להוסיף: Fuck Value For Money –  F.V.F.M