פרקר לא היה שד

יצא לי בשבועות האחרונים לנהל דיון על רוברט פארקר. רוב התגובות היו מצד שונאיו. גם אני לאורך תקופה נמניתי עליהם.

למי שאינו מכיר, רוברט פארקר הוא עורך-דין אמריקאי שבמקרה ממש אהב יין. הוא כל-כך אהב יין עד שהחליט לנהל מגזין יין כתחביב. במגזין המליץ על היינות והעניק להם ניקוד. אט אט, הוא התחיל להרוויח מהמגזין את הסכום שהרוויח כעורך דין ופרש מעריכת הדין כדי לנהל את המגזין במשרה מלאה. שם המגזין הוא Wine Advocate.

השפעתו של המגזין הייתה עצומה. מכירות היין עלו ויקבים רבים רצו בהמלצתו של פארקר. הסצנה של ארה"ב בעבעה אי שם בשנות ה-70 וה-80 וצריכת יין לנפש עלתה. אבל כמובן שאז הגיעו המבקרים, "המקצוענים" ומה לא נאמר עליו? שהוא בור, שהוא מעולם לא טרח ללמוד יין, שיש לו סגנון מסוים וכל השאר טמא בעיניו ושהוא אינו יודע לשפוט יין באובייקטיביות. אחת האמרות הידועות של פארקר, שיינות בורגון הם לא ממש יין (זה אינו ציטוט, אלא תרגום חופשי). מאידך השפעתו של פארקר הייתה כה חזקה, עד שיקבים שינו את שיטות הייננות שלהם כדי לזכות בנקודות מצידו.

פארקר אוהב את הסגנון האלכוהולי, הפירותי המעט ריבתי. יינות עוצמתיים עם הרבה מאוד שרירים. סגנון שלרוב הקהל המקצועי פחות מתחבר אליהם. תסלחו לי לרגע ואגיד בשם כולם, אנחנו בדרך-כלל אוהבים אלגנטיות, עדינות, תיבול ורכות. פחות פרי ויותר מינראל. החיבה הזו שלנו מובנת. כאשר טועמים כל-כך הרבה יין, החיך מתעייפת והכל מרגיש דומה. נקודה נוספת היא שהסגנון העוצמתי פחות משתלב עם אוכל.

עם זאת, אני חושב שפארקר עשה יותר טוב מרע. יש כאלו שכל דבר שקשור אליו, פשוט נפסל. קשה לנו כנראה לדמיין מה היה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת (ויסלחו לי ותיקי השבט). מידע על יין לא היה נגיש. כסף היה מצרך נדיר. פארקר גרם לצריכה והזרים כסף רב לענף היין. בעיקר זה האמריקאי שבדיוק חווה את השינוי העיקרי בתפיסת היינות האלו בעולם (בזכותו של סטיבן ספורייר הענק ו"משפט פריז", שנפטר בשבוע שעבר).

הצריכה עלתה, אנשים נהנו מיין. פארקר לא היה שד.