רכישת יינות בורדו עתידיים (en Primeur) – זהירות!

כמדי שנה, בימים אלו, עטים על בורדו אלפי כתבים, יבואנים וסוחרי יין, על מנת להעריך את איכויות היין של בציר 2011 האמור לצאת לשוק כיין עתידי בחודשים יוני-אוגוסט 2012. מדובר על יין בתהליך עשייה, אשר ענביו נבצרו לפני שישה חודשים בלבד ואשר יבוקבק רק בעוד כשנתיים. התשלום מתבצע במזומן בעת הזו, אך רק בעוד כשנתיים, כשהיין יבוקבק – יועבר לקונה.

טעימת 'אן פרימייר' בשאטו בטאיי

תהליך ההערכה של היינות
מתוך מאות החביות בהן מתיישן היין ביקב מכינים מספר חביות המכילות דוגמיות יין של הבציר אשר נטעמות ומוערכות ע"י הסוחרים והעיתונות העולמית כמייצגים את המוצר הסופי. גם בהנחה שהדוגמיות הניתנות לטעימה מייצגות את מצב היין ברגע הנתון (יש הטוענים כי אלו דוגמאות "מיוחדות" שעברו גם מיקרו-אוקסידציה וכי עבור המבקר הנודע פרקר מכינים "חביות פרקר מיוחדות") הרבה דברים עלולים לקרות בדרך (למשל, סינון, חמצון לא רצוני), וכפי שמציינת ג'ני צ'ו לי (Asian Palate) "כולנו יודעים אבל אנחנו לא באמת מדברים על זה. טעימת יינות עתידיים אינה מדויקת גם מכיוון שהדוגמיות אינן תמיד מייצגות את הבלנד הסופי, ובכלל, יין משתנה מעצם היותו בחבית תקופה ארוכה".

אומר אלכס האנט (The Drinks Business, 2006 ): "הערכת יין עתידי זה כמו אולטרא סאונד של עובר. ניתן לראות אם כל האברים נמצאים אבל קשה לומר אם התינוק יהיה יפה…"

מיד עם סיום כל יום של טעימות (ביום טעימות ממוצע עוברים כ- 10 מקומות שונים הן ביקבים "פרטיים" – בהם טועמים רק את יינות היקב והן יקבים מארחים – בהם טועמים יינות ממספר רב של יקבים) מתפרסמות הערכות ציונים, ספקולציות למחיר העתידי וחוויות ע"י עיתונאי יין מפורסמים כמו סטיבן ספורייר מהדקנטר הבריטי, ג'נסיס רובינסון, ג'מס מולסוורט מוויין ספקטטור, ומאות עיתונאים אחרים ממקומות שונים בעולם, כמו גם על ידי הסוחרים הגדולים והקטנים אשר מפרסמים את רשמיהם באתרי היין השונים.

ואז… מחכים לבוס… פרקר מפרסם תמיד את ציוניו במאי ורק לאחר מכן מוציאים היקבים את היינות העתידיים למכירה (ב-2008 העזו היצרנים לצאת לשוק לפני פרקר. ההפסד הכלכלי שנגרם להם כתוצאה מכך עדיין מהדהד…)

"חביות פרקר מיוחדות" עבור המבקר הנודע?

ככלל, הצרכנים אינם יכולים לקנות יין ביקבים. אלה מוכרים את כל היין ל-Courtier אשר תפקידו ההיסטורי היה לתווך בין האצולה לסוחרים ומומחיותו היא מציאת סוחרים מתאימים וניהול המשא ומתן איתם. ה-Courtier מקבל 2% עבור שירותיו במכירת היין ל-Negotiants, שמוסיפים עוד כ-8% למחיר ומוכרים את היין העתידי לסוחרים, משווקים וקמעונאים אשר מהם היין נרכש ע"י הצרכן הסופי. התוצאה של השיטה היא שליצרן אין שליטה ולפעמים אין גם ידע מי קונה את יינותיו או היכן ניתן לקנותם. אגב, מכירות יין שלא באמצעות Negotiants, כפי שעושה מישל רולנד בבון פסטר לא הוזילה את מחירו לצרכן.

קצת היסטוריה, או איך הגענו לזה…
המיוחד לאזור היין של בורדו הוא ההבחנה בין יצרני היין ואלה שעוסקים במכירתו. כבר לפני יותר ממאתיים שנים, בתקופת האביב, הסוחרים היו באים ליקבים וטועמים מהחביות כדי להחליט איזה חביות יין הם יקנו ליישון במרתפיהם. התשלום ליקב נעשה מיד עם העברת חביות היין לסוחרים אשר יישנו וביקבקו את היינות. אם קניה על סמך טעימת חבית אינה מסוכנת דיה, הרי שעד סוף שנות ה-60, בשנים בהן היו ציפיות לבציר טוב, נרכש כל היבול עוד לפני הבציר (Sur Souche).

שנת בציר מעולה, רק שהכמויות היו קטנות מאד

שני הבצירים האחרונים של רכישת Sour Souche היו 1961 ו-1969. שניהם נגמרו רע מאד: בשנת 1961 – על אף היותה שנת בציר מצויינת, הבציר היה כל כך קטן שרוב היקבים לא הצליחו להעביר את הכמות שנרכשה, ושנת 1969, עקב גשם בלתי פוסק בתקופת הבציר, התגלתה כאחת השנים הגרועות של בורדו.
מאז 1972 הביקבוק נעשה ביקב עצמו כך שבמקום להעביר לסוחר חביות ליישון מועברים אליו בקבוקי היין כשנתיים לאחר שרכש אותם. הוא עצמו מוכר את בקבוקי היין לאחר קבלתם ולא כיין עתידי.

מי מממן?
אם נסכם את עיקרי השיטה, עד שנות ה-80 הטעימות והרכישות המשיכו להתקיים באביב לאחר הבציר. השוני היחידי היה תאריך העברת היין המבוקבק לסוחרים. כאשר מחירי היין החלו להתייקר בממדים אשר היקשו את המימון הארוך של ה-negotiants, התפתחה שיטה שבמהותה המימון ועמו הסיכון – הן של איכות היין הסופי והן של עצם קבלת התמורה (על כך ארחיב בהמשך) עברה לצרכן הסופי!

לאחר הטעימות שנערכות באפריל וקבלת ציוני פרקר במאי, היקבים (בעיקר "הנחשבים") משחררים נתח ( 'tranche' )ראשון ולאחריו – בהתאם לקבלת הפנים לנתח הראשון, נתח נוסף, גדול יותר. עקב הכמות המוגבלת של הנתח הראשון רוב הסוחרים ימכרו את היין העתידי במחיר ממוצע של שני הנתחים. לפעמים משתחרר גם נתח שלישי. היין עובר, דרך ה-courtier ל- negotiants כאשר הכמות נקבעת באמצעות הקצבה. התשלום ליקב נעשה מיד עם שחרור היין העתידי.
על ידי מכירה ל- negotiants היקבים מפזרים את הסיכון של יינות בצירים רעים – אותם אולי יהיה קשה למכור. על פי המצב הקיים ה- negotiants די מחויבים לקנות את כל מה שהיקב מוכר. אם ה- negotiant לא יסכים לקנות יין בשנה רעה הוא מסכן את ההקצבה שתנתן לו בשנה הבאה, שעשויה להיות שנה מצוינת. המכירות העתידיות מספקות ליקבים מזומנים אשר אחרת היו מתקבלים רק בעוד כשנתיים.

המימון ואיתו הסיכון עבר לצרכן הסופי!

עד פה הכול טוב ויפה אך מה קורה הלאה? ה- negotiants מוכרים את היין העתידי לסוחרים ומפיצים אותם בתנאי תשלום של עד 6 חודשים והם מצידם מוכרים את היין לצרכן הסופי עבור תשלום מיידי. התוצאה: הקליינט הסופי הוא זה שמממן את האופרציה של מכירת היינות העתידיים.

הסיכונים
מלבד המחיר – שנובע מתשלום מראש עבור מוצר שיתקבל בעוד כשנתיים, הצרכן גם נושא בסיכונים נוספים הנובעים מכך. בעיקר:

1. הסיכון שהיין הסופי לא יהיה ברמה אותה צפו לפני שנתיים.

2. וחמור מכך: הסיכון הקשור בפשיטת רגל של הסוחר או ה-negotiant. צריך להבין שהצרכן נותן לסוחר הלוואה לשנתיים ללא כל בטחונות.

כריס לוש כתב Just Drinks על קניה ב-2005 של יינות עתידיים שהוא עשה באופן אישי. עקב הביקוש הרב הוא לא הצליח לקנות את היינות המבוקשים. לשמחתו Cellaret הצליחו למצוא עבורו ארגז של Leoville Barton. שמח וטוב לב היה הכתב עד אשר, שישה חודשים מאוחר יותר, נודע לו שהסוחר נכנס לפירוק. "לא נורא", חשב כריס, "לפחות יש לי את היין ששילמתי עבורו" .
Boy, was I wrong הוא כתב ב-2008. מסתבר שבמקרה של פשיטת רגל של הסוחר הקליינט אינו אלא נושה בלתי מובטח ללא כל בעלות על היין, עבורו הוא שילם טבין ותקילין!

ההתמטטות העסקית של U-Vine, Mayfair Cellars and the Cellaret וסגירתם של מעל 20 חברות השקעה ביין ע"י הרשויות בבריטניה מאז 1998 (האחרון היה Elite Wine Portfolios Ltd) דיים להבהיר את הסיכון הכרוך בקניית יינות עתידיים.

3. בנוסף לסיכון של פשיטות רגל עקב כשלון עסקי ישנם גם מעשי רמאויות המתאפשרות, בין היתר, עקב קיום המרווח של שנתיים בין זמן התשלום לזמן ההספקה – זמן שנותן לרמאים אפשרות לקחת את הכסף ולהעלם לפני שלקונה יש זמן לשאול על קורות היין שלו…

לפעמים היין פשוט זול מדי, כפי שמשקיע בפטרוס 2005 נוכח לדעת. הוא בדק ומצא שההצעה שקיבל הייתה זולה ב-2,500 ליש"ט מהמחיר הנמוך ביותר שסוחרים אחרים הציעו למכור את היין. "קליינט אשר עובר הליכי גירוש קשים רוצה למכור את היין מהר" נאמר לו ע"י הסוחר. בטיפשותו הוא רשם צ'ק וזו הייתה הפעם האחרונה בה שמע על היין או על הכסף.

ביולי 2011 פאול גראוון נידון ל-6 שנות מאסר על חלקו בהונאה הקשורה ל- Bordeaux Wine Trading Ltd אשר מכרה יינות עתידיים מבציר 2005 בשווי של 1.2 מיליון ליש"ט מבלי שהחברה הזמינה ולו בקבוק אחד מ-negotiants… במקום לקניית יין הכסף שימש לקניית מכוניות, שעוני קרטייר, חופשות יקרות וקוקאין.

ככלל, הישראלים אוהבים לקנות 'מציאות' ולא להיות פרייר ולשלם יותר. בעת מכירת יינות עתידיים של 2009 נתקלתי בישראלים שקונים במחיר זול יחסית. התעניינתי ומצאתי שהרכישה נעשתה דרך אתר www.1855.com כל מי שהיה בודק בגוגל על האתר היה נוכח לדעת שבשנת 2010 הם עדיין לא העבירו יינות שנקנו ב-2006!

אז איך ניתן להתגונן? 
1. אם המחיר זול מדי יש לכך סיבה. הסיכון גבוה יותר.
2. כדאי לברר על הסוחר ע"י בדיקה ב- www.companieshouse.gov.uk  – אם מדובר באנגליה.
3. כדאי לשאול שאלות, למשל – האם הסוחר מקבל ערבות בנקאית מה-negotiants אצלו מוזמן היין (negotiant יכול גם כן להתמוטט!)
4. ככלל לא כדאי לקנות מאתרים שאין מאחוריהם לבנים וטיח, כפי שהאמרה האנגלית אומרת.
5. קניה מחברות חדשות יותר מסוכנת מקנייה מחברות שפועלות בשוק כבר הרבה שנים. כדאי לברר על המוניטין. תתפלאו כמה תשובות כנות ניתן לקבל ממתחרים.
6. בסופו של דבר, כדאי להבין שזה עסק עם סיכון. ניתן להקטין – אך לא לבטל אותו.

שאלת מיליון הדולר – מדוע בכלל להשתתף בקניית יינות עתידיים?
1. יינות עתידיים ניתן לקבל בבקבוקים בגדלים מבוקשים. אם 375 מ"ל, מאגנומים או אחרים.

2. זו דרך לקבל יינות מבוקשים שיהיה קשה למצוא אותם מאוחר יותר. הבעיה העיקרית נעוצה בכך שיינות מבוקשים נמכרים בהקצאה לקליינטים הקיימים של הסוחרים ואדם "מהרחוב" לא יוכל לקבל הקצאה כלשהיא – עובדה המגבירה את התיאבון לעוקצים מסוגים שונים.

3. לצורכי השקעה – היין יעלה במחיר.
זאת הייתה הפורמולה המקובלת של כל הגיון הקנייה העתידית שהצדיקה הן את המימון והן את הסיכון המוגבר. במשך השנים היקבים התקנאו ברווחים הנעשים כתוצאה ממכירת היינות העתידיים וברצותם גם הם להשתתף ברווחים אלו העלו את מחירי היציאה של יינות אלו כך שהכדאיות בקנייתם לצורך השקעה גרידא מוטלת בספק. שנת 2000,1995 ו-2008 היו אולי השנים האחרונות בהן הקנייה העתידית הייתה מאד כדאית. עצתי למשקיעים היא לקנות בצירים ישנים ולא להיכנס לשוק היינות העתידיים לצרכי השקעה פיננסית.

*הכותב חיים הלפגוט (משמאל) – מומחה ברכישת יינות עתידיים וחבר בפאנל השיפוט של BEST VALUE ואשכול הזהב