25 שנה לרמת הגולן

היקב שהוקם בשנת 1983 שינה את פני ענף היין בארץ, ובמידה רבה הוביל את מהפכת האיכות של שנות ה-80 וה-90.
איך הכל התחיל? הסיפור המלא בפריזמה של שלשת המנכ"לים שהובילו את היקב ב25 שנות פעילותו.


שמשון ולנר, מייסד היקב
המנכ"ל הראשון – בין השנים 1989-1983 
באפריל 83 שמשון קנה את הציוד ליקב, מאחוריו עמד איגוד של קיבוצים פושטי רגל, יחד אתם ובעזרת מושבים בסביבה הצליח לגייס 50 אלף דולר, להגשים חלום. זה לא היה פשוט, אגודת הכורמים התנגדה נמרצות, יינות היו אז בכמות גדולה בהרבה מזו שניתן לשווק, ויקב נוסף היה עלול להוריד את המחירים עוד יותר, לדברי היקבים הקיימים.

שמשון ולנר נחשף ליין דרך חבר, אלי זיו, מקיבוץ אילת השחר. אביו של אלי, שמחה זיו ז"ל, קיבל את פרס קפלן על גידול ענבים.שמחה האמין שרמת הגולן היא מקום טוב לגידול ענבי יין. אלי היה משוכנע שרק שמשון יוכל. נדנודים רבים, מסעות שכנוע ושמשון נכנע. ענבים כבר היו, ומכרו אותם ליקבים אחרים, אבל יין טוב עדיין לא היה. שמשון האמין, אחרי קריאה רבה, שאפשר להכין ברמת הגולן יין טוב.

הוא ניהל אז את בית האריזה "פירות גולן", שגם להקמתו היה אחראי, שם רכש לו מאמינים. כדי לבדוק תהליכים, להשתכנע, נסע ליעקב שילה ז"ל, מי שהיה הבעלים של יקב בקליפורניה. יעקב שכנע את שמשון שלהכנת יין יש להיעזר ביינן, עדיף אמריקאי, עם תואר ראשון מהאוניברסיטה, כי הרי את הייצור לומדים בצורה מסודרת, בלי סודות, זו כימיה. שמשון חזר ארצה מצויד בכתובות. ב-50 אלף דולר שעמדו לרשותו הצליח לקנות את הציוד הדרוש, לשכור את פיליפ שטיינשרייבר, סטודנט יהודי מפרזנו, בעל תואר ראשון בייצור יין, ולהביא את פיטר סטרן כיועץ. ולהתחיל לייצר יין. את הענבים קיבל חינם.

בחצור הגלילית היה אז יקב של אדם דתי בשם שמחה שוורץ שפשט את הרגל, בשם "יקבי חצור", היה שם גם ציוד, אבל החשוב יותר, היה לו רישיון לייצר ולמכור בארץ. שמשון רצה בכך מאוד, למרות שליקב הקטן הזה היה חוב של רבע מיליון דולר. הוא הציע למשקים השותפים לקחת את האיש כשותף, בסופו של דבר השתכנעו והציוד הועלה לחצר "פירות גולן". הם המשיכו לייצר תחת המותג "יקבי חצור" וכבר בשנת 85 היקב התחיל להרוויח. שמחה יצא מהשותפות לאחר הרכש.
כאמור, היקב החל בייצור יין בחצר האחורית של בית אריזה "פירות גולן", הרחק מכל אלו שרצו כל כך לדעת היכן.
התחילו לייצר יין והמומחה פיטר סטרן קבע שהתוצאה טובה. כאשר אנשי ממסד היין גילו את המקום היין היה כבר בבקבוקים, הבעיה היתה עדיין הרישיון. במטרה להמשיך שמשון התחייב לייצא את הכל. כדי לעמוד בהתחייבות נסע לארה"ב, לשוק היעד. הוא הגיע ללוס אנג'לס, שם נפגש לראשונה עם כתב יין, אצלו נערכה טעימה עיוורת והיין של יקבי רמת הגולן נמצא הטוב יותר. לאחר ששוכנע בטיב היין הוא קיבל הזמנה ובשלב זה אפילו שמשון התחיל להאמין שחלומות יכולים להתגשם.

אבל לא כל היין נמכר, כי ליין הישראלי היה שם רע. שמשון נסע ממקום למקום, בניסיון למכור. הוא הצליח למכור שתי מכולות ואז קרה הנס. טום פרידמן, מי שעד היום כתב מוערך מאוד ב"ניו יורק טיימס", התקשר, הוא שמע על היין ורצה לדעת יותר. הוא ביקש לבוא לבקר. יחד אתו הגיע יוסי כרובי, מי שהיה סמנכ"ל מלון "המלך דוד" בירושלים. הכתבה של פרידמן היתה מצוינת והיין שמילא את המכולות נחטף. יוסי כרובי רצה מאוד לקנות, אבל לולנר היתה התחייבות לא למכור בארץ. כרובי לחץ ולחץ ובסופו של דבר קיבל מספר קרטונים, 4 דולר לבקבוק. יקבי כרמל מזרחי מכרו באותו זמן ב-1/2 דולר לבקבוק. הבעיה היתה הרישיון.
לאחר רכש יקבי חצור שמשון קיבל את כל ההיתרים הדרושים. אריק שרון היה אז שר המסחר והתעשייה. הוא ביקר, התרשם והחליט לוותר על הבירוקרטיה. עוד בציר וחצי עברו על היקב ב"פירות גולן" ואז היקב עבר לקצרין, מצויד ברישיון.

יינות יקבי רמת הגולן נמכרו אז ביקב ב-4 דולר לבקבוק מחיר סיטונאי. הצרכן שילם 20-15 דולר. מלון "הילטון" תל אביב קנה באותה שנה כ-40 אלף בקבוקים. בתפריט המלון מחיר היין היה בדיוק 50 דולר לבקבוק. מואיז פאר מ"משכנות שאננים" בירושלים קנה קרטון ביקב באותו מחיר. אצלו הוצע בקבוק ב-75 דולר.
תוך 3 שנים היקב סיים לשלם את החובות והגיע לרווחיות.
אורי שקד התחיל למכור את יינות יקבי רמת הגולן בשנת 1985, כמשווק בלעדי של היקב. שתי חנויות היו לאחים שקד, זו ברמת חן היתה חנות הדגל של היקב.
הגיע הזמן להעלות מחירים. שמשון, חובב מותגים מושבע, הבין שהבדלים בין היינות, הבידול, טוב ליצרן. אז הושקו הסדרות השונות. כל אחד ידע מה הוא מקבל, המחיר נקבע בהתאם, תוך שמירה קפדנית על אמינות.

את רוב היין האדום הראשון שמשון החליט לשפוך, לאחר שהמומחה אמר שאינו טוב, כאשר השותפים – ההנהלה, מתנגדים נמרצות. היין השני עבר את הביקורות וזכה בלונדון בגביע על שםWarren Winiarski.
90% מהיינות יוצאו, למרות שהביקוש בארץ היה מצוין והמחיר גבוה מאשר בחו"ל. היינות נמכרו אז ל-18 מדינות בארה"ב, נוסף לאירופה, כשבעצם כל הזמן הזה היקב המשיך להיות "הצגה של איש אחד".
בסוף 89 שמשון עזב את היקב. היום הוא מייצר יין ב-10 יקבים בחו"ל, מוכר ב-19 ארצות, ממשיך לשבור מוסכמות ונזכר באהבה בימים הטובים – הקשים של תחילת הדרך. נהנה מאוד מהידיעה שיקבי רמת הגולן תרמו כה הרבה לאיכות הכללית של היינות בארץ.

שגב ירבעם
המנכ"ל השני – בין השנים 1998-1989
שגב ירבעם התמנה מנכ"ל היקב בשנת 1989. שלוש שנים קודם לכן היה חבר בהנהלת היקב. בשנת 88 נכנס ליקב כמנהל הכספים וכעבור כחצי שנה התמנה מנכ"ל. במקביל התמנה דורון רנד מנהל שיווק ויצוא.
שגב הגיע ליקב לאחר שלב היזמות והפריצה, 5 שנים לאחר ההקמה, לאחר ששמשון ולנר וצוות היקב הצליחו לייצב את התהליכים. שגב הגיע לעסק צעיר, שחיפש הגדרה עצמית, שצריך היה להחליט האם הכיוון הוא יקב בוטיק או השני ברשימה, אחרי כרמל מזרחי, שהיה אז ענק במושגי הארץ. ברור היה רק שרוצים יקב איכותי.

כששגב הגיע היקב היה אחרי הרבה השקעות הקמה, עם מערכי ייצור, מרכז מבקרים, עם צוות קטן, כ-20 איש, חדורים המון מוטיבציה וגאווה. הצוות היה מגובש אבל צריך היה לדאוג להנהלה מסודרת.
שמשון ולנר היה יזם עם הרבה חידושים, פחות יציבות. אם בהתחלה היה צריך מישהו שידאג לראשוניות, ליצירתיות, לחוצפה, לזריקה למטרה רחוקה, כעת היה עת הסדר והיציבות. שגב הגיע בדיוק בזמן, עם אופי פחות יזמי, הרבה יותר מנהלי, מסודר ומתוכנן.
שגב הגיע ליקב שהיה במצב פיננסי גרוע. ההשקעות הראשוניות היו עצומות וברור שהכנסה מהיין עדיין לא היתה. לצורך הקמת היקב קיבלו כסף מהלוואות בנקים, ממענקי מרכז ההשקעות לאזורי פיתוח, ומהון עצמי של השותפים. אך ההשקעות לא נגמרו ובשלב זה היה קשה לשכנע את הבנקים להמשיך לתמוך ביקב, להאמין בעתיד. קשה היה לאמוד את הסיכויים להצלחה. גם החוב למגדלים היה גדול, הם לא קיבלו כסף עבור הפרי והמשבר היה קרוב. הבעיות הכספיות הקשות של היקב היו לנחלת הציבור. המצב היה קשה.
הציפיות מהמנכ"ל החדש שגב היו גבוהות מאוד. חיכו שיחזיר חובות, שישקם את המאזן הכספי, יבנה מערך ניהול, יפיק יין מצוין וירגיע את המערכת.

ואכן, ההתחלה לא היתה קלה לשגב, עיקר הבעיות היו כספיות. שמשון נטל על עצמו למלא את כל התפקידים, גם כדי לחסוך בכוח אדם, אבל התברר שלאורך זמן זו לא הדרך. צריך היה לגייס עובדים, אז הצטרפו כרמית אהרנרייך לשיווק, שושנה קוקואי על הכספים, שמוליק שער מנהל התפעול והרכש, מיקי כהן מנהל משטח היין, יהודה אבו התמנה מנהל האחזקה והפיתוח, בני סורקין מנהל המחלקה החקלאית, ג'ים קליין היה היינן וטלי סנדובסקי הצטרפה אליו, אחרי סיום לימודי היין בדיוויס. הם ועוד הרבה אנשים טובים שתרמו רבות ליקב.
הרבה מטלות צריך היה למלא ושגב הגיע בעצם בלי ניסיון תעשייתי ושיווקי. הוא אמנם ניהל קיבוץ, חקלאות, אבל שיווק, מסחר, רכש, יצוא, פיתוח, כל אלו היה עליו ללמוד.
בהתחלה היתה הרגשה של תהייה בחשכה אך בעזרת ההנהלה והצוות התגבשה הרוח, התבררה הדרך. ואכן, תוך שנה וחצי המצב הכלכלי השתפר, החובות שולמו, הבנק החל להאמין, סדרת גולן החדשה נכנסה לשוק, כמו גם היינות האחרים. הוחלט שרוצים להיות יקב גדול, תוך שמירה על איכות.

במהרה הפכו להיות יקב מוביל. המשיכו לטעת, להתרחב, בארץ ובחו"ל. היקב מצא את הכיוון ואת היציבות, את ההכנסה והרווחיות והפך לגורם מוביל בתעשיית היין, עם פרגון ניכר, והביטחון העצמי גבר.
צריך היה לשמר את החדשנות – במטעים, בדרכי הייצור, הגידול, בחירת הזנים, בשיטות העבודה, בשיווק, במיצוב ובמיתוג. התחילו להתוות תוכניות לעתיד, גיבשו את הדרך. מצבת כוח האדם גדלה בכל שנה, בעיקר בקידום מכירות, עבודה בשטח, אירועים ותערוכות. מגוון היינות הורחב בכל הסדרות, כדי לחדש ולשמור על ראשוניות. לקראת תום העשור הראשון יצא לשוק יין קצרין הראשון. התחילו לייצר יין מבעבע, בשיטת שמפיין המסורתית, שהיתה שונה לגמרי מייצור יין אחר. הלימודים של ייצור יין מבעבע היו מסודרים, המערך היה חדש, השוק היה מצומצם אז מאוד והיין היה יקר מאוד לייצור, 4 שנים עד שהיין יוצא לשיווק.

יקבי רמת הגולן היו ראשונים בארץ לייצר יינות שרדונה, מרלו, פינו נואר, ירדן מוסקט. ניסו להגיע לבוטריטיס וחלמו על גולן מוסקטו, כמו שויקטור ושגב טעמו באיטליה. לשם כך החלו לגדל מוסקט קנלי והיין ראה אור. הקימו את חלקת הריבוי במרחביה, לזנים חדשים נקיים מווירוסים. משם הגיעו שתילי הוויוניה, סן ג'ובזה, פינו נואר נקי מווירוסים, על קלונים אחרים. גידלו קברנה פרנק שלא היה בארץ, ליינות דמויי בורדו, וגאמיי נובו ליינות הצעירים, הבוז'ולה. זו היתה תקופה בה שקדו על בניית התשתית, למיסוד השנים הבאות. היקב כבר לא היה היחיד בשוק, צריך היה להבטיח בידול לעתיד.

בשנת 1994 השקיעו השקעה גדולה ביקב, במרכז המבקרים, אולם הבקבוק, המחסן, חדר החביות, המנהרה למבקרים. אדם מונטיפיורי נכנס ליקב, תחילה בקידום מכירות ואחר כך מנהל יצוא, תחילה באירופה ואחרי שדורון סיים את תפקידו, גם בארה"ב.

שלום בלייר הצטרף לצוות היקב כשנה לפני שהחליף את שגב, כדי שתהליך ההחלפה יהיה חלק. יחד ישבו על תכנון אסטרטגי, התגבשו הצעות למהלכים, ששלום ביצע, כמו המעבר להפצה עצמאית, הקמת יקב נוסף בגליל וחיזוק משמעותי של המיתוג, כדי שיהיה ממוקד, מאופיין בדקדקנות, בסדרות השונות. בזה ענת הוכיחה את מצויינותה, את המקצוענות והדבקות במטרה, ושלום ביצע את כל ההמלצות בדרך הטובה ביותר. לקראת סוף התקופה של שגב בוצע ארגון מחדש של המערך הניהולי תפעולי שיתאים ליקב כה גדול. ערכו אבחון ארגוני והתאמתו למציאות. התחלפו אנשי מפתח, טלי לוין נכנסה ליקב, נוספו תפקידים חדשים – מנהל תפ"י ארנון הראל, תכנון פיקוח ייצור, לתזמון מדויק ויעיל ומנהל רכש.

שלום בלייר
המנכ"ל השלישי – בין השנים 2008-1998
משנת 1998 משמש שלום בלייר כמנכ"ל היקב ברמת הגולן, מראשוני קיבוץ אל רום שעבד בתל אביב, וכעת הוא מסיים את תפקידו.
כבר בתחילת שנות התשעים שימש דירקטור חיצוני במועצת המנהלים של היקב, ליווה באהבה רבה את התפתחות היקב. את נושא היין אהב כבר אז ובמהלך שנות עבודתו בתל אביב השתתף בקורסים ליין. היקב ייצר באותן שנים יין מ- 3,500 טונות ענבים והיה מקור ליין איכותי למדינה ומקור גאווה לרמת הגולן. שלום מעיד כי כשהגיע ליקב מצא "ארגון רווחי, שמתנהל היטב, עם גאוות יחידה, פרסים והכרה מכובדת. יקב יפה, עם 65 עובדים, מערכת עבודה ערכית וטובה עם השותפים, המשקים בסביבה".

בתקופתו של שלום היקב עבר שינויים אסטרטגיים מרחיקי לכת – הכפלת היקף הייצור והיצוא. לצורך זה החלו בשנת 1988 בנטיעות מסיביות, בכל שנה ניטעו 600-500 דונם ובשנת 2000 1,200 דונם, במגמה להכפיל את כושר הייצור של היקב. ואכן, עם חלוף 5 שנים לכהונתו כמנכ"ל היקב בצרו כבר 6,000 טונות.
שינוי דרמטי נוסף ביקב היה הקמת מערכת מכירות והפצה עצמאית, תוך אימוץ חשיבה שיווקית, כדי לא להיפרד מהמוצר המושקע בשער היקב, כמו שנהוג ביקבים גדולים אחרים. פעולה חשובה נוספת היתה הקמת יקב נוסף בגליל, מתוך הכרה שהגליל הפך להיות אזור משמעותי בגידול ענבי יין איכותיים בישראל. שותף ראוי מצאו באנשי יראון, שם מצאו כרם ואנשים שחולמים להקים יקב. יחד הקימו את יקב הרי גליל, שתוך שנתיים קלט 700 טונות ענבים.
היקב הקים מערך שיווק עצמאי בארה"ב, "ירדן בע"מ", ואכן, תוך שנה היצוא לארה"ב הוכפל. בשאר העולם פוטנציאל הגידול היה נמוך יותר אך גם בו הושקע מאמץ ניכר.

שלום בלייר מסכם:
כדי להקים את היקב הקימו שמונה משקים אגודה חקלאית שיתופית בשם ענבי רמת הגולן.
זו שותפות יוצאת דופן, שותפות בין קיבוצים מתנועות שונות בגולן, שמייסדיהם הינם בוגרי תנועות נוער ברחבי הארץ, לבין מושבים שיתופיים של משקי הפועל המזרחי, שהוקמו לרוב על-ידי בוגרי תנועת בני עקיבא, כאשר כל צד יודע לכבד את האחר. הקיבוצניקים קיבלו את עובדת היות היקב כשר, וממלאים את כל הוראות הכשרות ככתבן וכלשונן. ומנגד, הרבנים והמשגיחים, שמלווים הן את הגידול בכרמים והן את העשייה ביקב, באים מתוך ההתיישבות בגולן, מבינים את אורח החשיבה של האחר והדברים נעשים בהרמוניה. היין כשר, אפילו כשר למהדרין, ואין כאן תחושה שהדברים נכפו או שנאלצו לעשות דברים בניגוד לרצון.
המערכות הכלכליות המשותפות בין הקיבוצים ובין המושבים בגולן חרגו מעשייה משקית ונוצרו מערכות חברתיות משותפות וחברות, חברות שקשה לראות אותה באזורים אחרים בארץ.
לאגודה חברה בע"מ שנקראת יקבי רמת הגולן. היקב קולט את הפרי משמונה המשקים השותפים, המספקים כ-75% מהיקף הפרי, והיתרה משישה משקים נוספים בגולן.
בעבר היו ליקב כרמים נוספים בגליל, נוסף לרמות נפתלי, אלה הפכו לספקי ענבים של יקב הרי גליל. רמות נפתלי נשאר חבר ביקבי רמת הגולן, ומהווה מרכיב חשוב ומשמעותי.
מוסדות האגודה אחראים על מינוי בעלי התפקידים העיקריים ביקב ועל מינוי מועצת המנהלים. מועצת המנהלים, המורכבת מאנשי מקצוע, עוסקת בניהול השותף של היקב. הפרדה זו היא אחת מההצלחות של יקבי רמת הגולן. כך אפשר לקבל החלטות שכואבות לחלק מהמגדלים אך ליקב הן טובות, כאשר כולם מודעים לעובדה שהכל נעשה ברוח טובה, עם חזון משותף.
מחיר הפרי מהווה כ-20% מהמחיר הסופי של היין. התשלום שהמגדל מקבל הוא בהתאם לאיכות הענבים, וההבדל יכול להגיע עד 300%-200%. כך שלמעשה הפרמיה על פרי איכותי גבוהה מאוד.

בימים אלה נכנסת ענת רושנסקי לתפקיד מנכ"ל היקב.
אתר Sommelier מאחל לה להוביל את היקב למחוזות חדשים, הצלחות והישגים רבים.