Holy Wine – דעה אישית

בשבוע שעבר הוקרן בפסטיבל הסרטים של סונומה סרטו של רון שי ("סנואו") – Holy Wine. חלקו הראשון של הסרט מתעסק בהיסטוריה של ישראל וחלקו השני בנושא הכשרות. מי שלא שמע או ראה, הסרט עוסק במה שלדעתו מהווה המחסום המונע את פריצתו של היין הישראלי – הכשרות.

אבא אבן ז"ל, שעד היום נחשב לדיפלומט מספר 1 של ישראל, אמר על שכנינו הערבים "הם מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות", כך אני מרגיש כלפי הסרט. שי לקח בעיה שכנראה מפריעה לו מאוד והפך אותה לנחלת הכלל. מניסיוני בחו"ל, אף אחד לא תוהה על איכות היין בגלל כשרותו (בעיה יותר בוערת בחו"ל היא יינות שמיוצרים מעבר לקו הירוק, אבל זה לדיון אחר). גם רבים מהסומליירים שפגשתי מכירים את הרעיון הכללי של כשרות ביין ויודעים שזה לא קשור לאיכות. בנוסף, הדמוניזציה של אנשי הדת (ויש מקום לדיון במונופול הכשרות, חופש דת ויחסי דת ומדינה) והקריאה הבוטה של יאיר מרגלית להחרים יין כשר לא הייתה צריכה להיאמר ואני מגנה אותה בתוקף. עדיין יש זכות בחירה האם להיות כשר או לא. לא נכפה על אף אחד שום דבר.

אז מה בעיניי הוחמץ?

1. הסומליירים. הסומליירים שלנו תקועים בארץ (ואני לא מדבר על שירה, מור או אבירם שלקחו חלק בסרט). הגיע הזמן ללימודי סומלייה בחו"ל כדי לפתח קשרי קהילה עם אנשי אירוח נוספים (מוסדות כמו ה-CMS או ASI). מעבר לשוק גלובלי שפותח את המחשבה ומלמד בצורה מעשית על מגמות וטרנדים ועוזר "לכייל" את מקומו של היין ישראלי במדף לעומת ההיצע על כל היבטיו (ייחוד, מחיר, תמורה, טרנד, זנים, סגנון ועוד).
2. שיווק. יש משהו שלא עובד. לרוב השיווק נעשה ע"י אנשי מחלקות היצוא ביקבים בעלי תקציבים גדולים, או הייננים או מי מטעמם במקרה של צמצום באמצעים. ברוב המקרים השיווק נעשה ישירות לשוק הכשר. בדרך כלל שמכוונים למטרה, גם פוגעים בה. אז איך נצא מגבולות השוק הכשר?
   השיווק בעיני צריך לעבור לסומליירים. בחו"ל כמעט כל יקב מוביל או כזה שרוצה לקפוץ למים, מחזיק סומלייה. קרוב לוודאי שהוא מקבל מסרים ממחלקת השיווק או גבולות גזרה ממחלקת הייצוא. אך ההבדל הוא שלסומליירים יש סט יכולות אירוח שנרכש לאורך שנים בפלור. ניהול שיח זורם ונעים על יין לצד ידע רחב על הסצנה העכשווית. לסומלייה, אין בהכרח האמונה שהמוצר שלו הכי טוב, אלא יודע מה בדיוק היתרונות והחסרונות שלו וככה הוא יכול לנתב את השיח לאן שצריך. הידע והיכולות האלו לעתים חסרים לאנשי שיווק יין שרובם מבינים יותר ברגולציות. יתרון נוסף שציינתי בסעיף הקודם הוא קשרי קהילה. המסר "יש יין חדש שווה בעיר" מוחדר דרך מסעדות יוקרה וחנויות בוטיק. סיכוי טוב שאותו סומלייה, חבר ברמה כזו או אחרת עם המנהל של חנות יין או הסומליירית הראשית של קבוצת מסעדות, ככה זה, מין נמשך למינו. "בוא/י תטעמ/י" ויש מצב שכמה יינות יחדרו את החומה והיין תופס כמו אש בשדה קוצים.
3. תשומת לב מה מגיע לחו"ל. כשהסתובבתי בחנויות בעולם בעיקר ראיתי יינות של רמה"ג, כרמל, רקאנטי וברקן. הסדרות שהיו על המדף הן לרוב ברקן רזרב, הר חרמון וכדומה, והמחיר שלהם משתווה ליינות באיכות גבוהה יותר. יש ליקבים הישראלים הזדמנות אחת, אולי שתיים להוכיח ששווה לחזור אליהם. קצת בסגנון של אמינם "אם היית לך הזמנות אחת לכבוש כל מה שאי פעם רצית ברגע אחד, תכבוש אותה או שתחמיץ?". לדעתי עדיף לשלוח את סדרות האיכות.
4. אנחנו לא פתית שלג, עדיין. הטרואר שלנו עם פוטנציאל מדהים. אך ההתפעמות הנרגשת מהטרואר לא משכנעת אף אחד בעולם. מהסיבה הפשוטה שכל כורם או יינן חושב שחלקת הכרם שלו היא מהטובות בעולם. הנושא "אילו זנים יש לגדל בישראל" נטחן מספיק. הגיע הזמן לחומר ריבוי עם זנים אחרים ולהמשיך לטפח את הזנים המקומיים. כל גימיק (כמו טאץ' בטלפונים) בסוף תופס.
5. הייננים הצעירים. לרובם, אין מה לחפש פה וזה עצוב. הנקודה הזו עולה כשמשפחת בן זקן מספרת בסרט שכאשר נעשה המעבר ליקב כשר זה כפה עליהם "לעבוד פחות ולנהל יותר". זה תהליך טבעי בכל עסק שמתפתח. אך מה שנאמר בין השורות – היינו חייבים להעסיק אנשי דת שכנראה בעלי כישורים פחות מתאימים מאותו יינן שחזר מפקולטה יוקרתית. זו אולי הנקודה היחידה שבה אני מסכים עם הדמוניזציה שהסרט העביר על הכשרות. גם בעיני רובה חסרת היגיון, אך מכבד ומכיל אותה כבחירתו של אדם. אף אחד לא כפה על אף יקב להיות כשר.