VINITALY 2010

עבר בערך חודש מאז חזרתי מתערוכת Vinitaly. ניסיתי לא פעם לשבת ולסכם את השבוע החוויתי הזה, ואיכשהו זה כל הזמן נדחה. לעיתים בגלל מחסור אובייקטיווי בזמן, אך לרוב בשל עצלנות כרונית, ותהייה – מה יש פה לסכם? למה לסכם? סתם, לשבת בחום הישראלי המבעית הזה ולהיזכר בערגה באיטליה הקרירה ורבת החן? אני באמת רוצה לעשות את זה לעצמי?

***** 

אם יש דבר הגורם לי סבל רב יותר מכתיבת כתבה, הרי זוהי המטלה של כתיבת עבודה אקדמית. וכיוון שהגשת סמינר על "אוריינות ושימוש במילה הכתובה בעת העתיקה" רובצת מעל ראשי, אני יושב לכתוב את הכתבה הזאת. מישהו אמר זאת לפני – החיים הם בחירה בין רע, לרע מאוד.
שבת בצהריים עכשיו. איכשהו התגלגלתי לדירה שממנה אני רואה את הים, והרוחות שלו נושבות לי בסלון. אני שותה את הקריניאן רזרב של ברקן, יין צנוע שתופס אצלי את המקום הראשון מכל הפורטפוליו של ברקן. האישה השכימה קום לטייל עם כלבים עזובים. אחר כך היא תיקח חמישה גורי חתולים ליום אימוץ. עוד 3 שעות תחזור. יש לי שעתיים עד שאתחיל להעמיד רוטב של עגבניות לפסטה טרייה. אני לא מוצא את הריכוז הדרוש כדי לעבוד על הסמינר. בואו נדבר על vinitaly, בצורה מאוד אישית.

*****

אני איש שקשה לו עם גודל עצום. בגלל זה, אני חושב, אף פעם לא באמת התרגשתי מנופים עוצרי נשימה, בגלל זה יש בי חיבה לא ברורה למוטלים זולים על כבישים מהירים, בגלל זה תמיד אני שונא את ניו יורק ב-24 השעות הראשונות. Vinitaly היא משהו כל כך גדול, שאי אפשר להכיל, וקשה לו, לאדם המודרני, להתכנס בתוך עצמו ולאמץ את המחשבה עם היסודות הבודהיסטיים (במובן מסויים) שזה בסדר לא להספיק הכל. לא חייבים – למעשה אי אפשר – לראות הכל. ברגע שבאמת- אבל באמת- הפנמתי את זה, התחלתי להנות.

 *****

Emidio Pepe הוא יצרן קטן מאברוצו. יש שני יצרני קאלט באברוצו, אמידיו פפה ו- Azienda Agricula Valentini, יצרן מסוגף שהטרביאנו ד'אברוצו שלו מתיישן היטב גם שני עשורים. לפני שנה בערך שתיתי טרביאנו שלו מ-1998, יין שע"פ רוב אמורים לשתות אותו תוך שנתיים – וזהו אחד היינות השונים והמרגשים ששתיתי בחיי. ולנטיני, בכל אופן, לא מציג בויניטלי, לא מתראיין, וכמובן שאין לו אתר אינטרנט. אמידיו פפה קצת יותר נגיש. כשראיתי שהוא מציג, הלכתי לחפש את הדוכן. היקב קיים מ-1899. הסבא, הבת והנכדה איישו את הדוכן הקטן. הסבא עושה את היין, הבת את השיווק – או משהו כזה – והנכדה על תקן זאת שיודעת אנגלית. הם מייצרים טרביאנו ד'אברוצו ומונטפולצי'אנו ד'אברוצו. האם היינות של אמידיו פפה הם מהשורה הראשונה של יינות איטליה? אני לא חושב. ועדיין אלו יינות שמענגים אותי בצורה בלתי רגילה. מדוע? כי הם חובקים בתוכם טעם של עולם הולך ונעלם. של ייננות שכמעט ופסה מהעולם. של מסורת, של כבוד, של שמרנות – על כל הטוב והרע שבדבר. את הענבים הלבנים דורכים ברגליים. את האדומים הם לא מסננים – לפני הבקבוק הם מעבירים ידנית כל בקבוק לדקנטר בכדי להזיז את המשקעים, מחזירים לבקבוק ומבקבקים. ככה עוברים, ידנית, בקבוק בקבוק. מהאדומים רק כעת יוצא בציר 2005. הם שומרים כמעט את כל הבצירים, וביקב אפשר לקנות יינות מ-1964 ואילך. אני טעמתי מבציר 1985, שטעמו היה כקוקטייל שערות סוס מזיע, אדמה, קצת חציר ושזיפים. כאן אפשר לקרוא עוד קצת על היקב, ועל 'מועדון הטריפל A', נושא מעניין למדי. בפעם הבאה שאתם חוזרים מאיטליה אני ממליץ לוותר על בקבוק סאסיקייה אחד במזוודה ולנסות משהו כזה.

*****

פיימונטה. כשהתחלתי להתעניין 'ממש' ביין, זה היה האזור האהוב עלי. עם הזמן ויצר החקרנות שלי דווקא מצאתי עצמי מתרחק מפיימונטה, בלי סיבה של ממש. קורה. בתערוכה, הביתן שהיה לי בו הכי קשה היה פיימונטה. החניכיים השתתקו לי לגמרי אחרי 4 יינות ברולו. הכל טעים, אבל לא הצלחתי, ביני לבין עצמי, לבדל את היינות ולנבא מה עוד 15 שנה יהיה ברולו ענק, ומה סתם יין טעים ועייף. ואז קרה דבר מופלא – גיליתי שלא צריך לפחד מהיינות 'הפשוטים' של פיימונטה. איזה כיף זה דולצ'טו. בלי עץ, עם המון פרחים וצבע סגלגל מטריף. האנשים של פיימונטה מעבירים את החוויה של האזור היטב. בעוד אנשי טוסקנה (במיוחד) ושאר הדרומים (באיטליה זה הפוך – הדרומים הם 'הצפונים') מציגים דוכנים מפוארים ולבושים במיטב המחלצות, דוברים אנגלית משופשפת ושולטים בכל רזי המשחק היחצ"ני, בפיימונטה זה נראה כאילו מישהו הכריח את החקלאים האלה לשים עניבה, כמו אימא שרבה עם הבן שלה לפני הבר-מצווה. וכשאתה לוחץ את היד, קשה שלא להבחין בציפורניים המלוכלכות. קודם חקלאי, אחר כך יין. טרואר זה אנשים לא פחות משזה אדמה.

*****

מקום אחר, זמן אחר. תמיד התהלכתי בעולם הזה בתחושה חזקה שאני נמצא במקום הלא נכון ו(בעיקר) בזמן הלא נכון. ערב אחד קסום רק חידד את התחושה. כבכל שנה ערכה משפחת אלגריני את ארוחת הגאלה לספקיהם מסביב לעולם. באדיבות חברת "הכרם" הוזמנו לארוחה חגיגית זו. מה אומר ומה אספר, ככה חיי צריכים להראות. בלב הפלאצו דלה טורה, וילה קסומה המשמשת לטעימות וארועים. כרמים מקיפים סביב. פוסעים פנימה על השטיח האדום, אל החצר הפנימית של הוילה. ארבעה נגנים של כלי מיתר מקבלים את פנייך. מימין בופה קבלת הפנים. שולחן אחד מקיר אל קיר עמוס פרושוטו, השולחן מולו עמוס לחמים ואנטיפסטי. מזגו רוזה, יינות לבנים ואדומים קלים. אין טעם להתעכב על היין, הכל היה טעים. בואו נדלג לסוף (הייתה ארוחה, היו יינות מעולים על השולחנות). יצאנו אל הפטיו הפתוח והקשבנו לנאום התודה של מריליסה (העומדת בראש המשפחה), שכלל לא נשמע צבוע או מתייפייף, ואז ניתנה האות למופע זיקוקין די-נור מרהיב בסימן "60 שנות אמרונה". לא משהו שאנחנו לא רואים כל שנה ביום העצמאות. ואז, או אז, הגיע הדבר המופלא ביותר. מזגו מהאמרונה אלגריני ופתחו את בופה הגבינות. ובופה הגבינות הזה, הוא הסיבה העיקרית שכנראה גם שנה הבאה אטוס לוינאיטלי, ואנדנד לאנשי "הכרם" עד שלא תהיה להם ברירה והם יזמינו אותי שוב לארוחה. חדר אחד היה עמוס גבינות קשות. חדר שני הוקדש לגבינות חצי קשות עד רכות. לצד הגבינות הוגשו 'מוסטרדה', ריבות של פירות יבשים ואבקת חרדל, שאתם חייבים לבקש מהדוד הבא שטס לאיטליה. מה הייתי נותן עכשיו בשביל עוד ביס מגלגל הגרונגונזולה, שהייתה כה בשלה, עד כי אי אפשר היה לקחת מהגבינה אלא בעזרת כף…. ולצד הגבינה ריצ'וטו מופלא. ואחרי הגבינות והקינוחים (קרמשניט!) שלושה סוגים של גראפה. אז נכון, העבודה הזאת לא תהפוך אותי לאיש הכי עשיר בעולם, אבל אני לא יכול להתלונן שאני סובל במיוחד.